״הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות היא קו ישר״. כשהייתי בכיתה ט׳ בתוך האינדוקרינציה של מערכת ה״חינוך״- קניתי את ההצהרה הזו. היום אני מטילה בה ספק. וכמו קרני האור, גם לנו בני האדם הדרך הקצרה ביותר מושפעת לא רק מאורך הקו אלא גם ממקדם השבירה.
אחרי שנתקלתי (בעקיפין) במר גורדג׳ייף, או ליתר דיוק במה שעבודה עם ריקודיו מלמדת, מבינה אני שחינוך סטנדרטי הוא יותר משטיפת שכל– הוא מתווה את השכל לתוך תבניות- מתמטיות, אישיותיות והתנהגותיות. תוכנית המתווה. חינוך הוא התניית האמונות התרבותיות לתוך ילדים בגילאים שהמוח שלהם פועל בגלים שהכי נתונים לסוגסטיות. וזו סוגסטיה תרבותית בלתי ניתנת לערעור של מערכות אמונות שלא בהכרח משקפות את הטבע האישי שלי, כי אם את הטבע של מה שהממשלה או המחליטים במערכת החינוך החליטו שנכון להם לצרוב לתוך תודעתי. זו לא שטיפה, כי אם לכלוך. לא שטפו לי את השכל- טינפו אותו (וגם אני בעצמי) במערכת אמונות מגבילות.
שטיפת השכל האמיתית היא ללמוד לנקות את כל אלה. להסיר את התבניות, או לפחות, במינימום, להרהר לגביהן. או- בהתחלה- לפחות רק לשים לב אליהן. דרך הגוף, דרך הרגשות ודרך האינטלקט. למה הידיים שלי נמשכות ליישר את החולצה באופן אינסטיקטיבי כשמסתיים ריקוד? למה הגוף שלי מתהלך מתיישב ונוהג תמיד עם מתח לא נחוץ בשרירים? למה כל כך מפריע לי (או כבר לא) שאני לא מסוגלת ליישר את היד למעלה לקווים המוקפדים של הריקוד? למה כשאני ממש כועסת ומרגישה לא מובנת צפות לי דמעות (רמז: הדמעות הן לא מהתסכול של לא להיות מובנת, הן התמרה של כעס שלא בוטא לבכי). הגיע הזמן לבחון את הסוגסטיות. הגיע הזמן לתת לכעס לצאת בזמנו ולא להמיר את עצמו לכאב. הגיע הזמן ליישר את מחשבותי לעתיד שאותו מגיע שאחיה- עם גב זקוף ובלי מיחושי גוף מיותרים. הגיע הזמן, חוליה אחרי חוליה מהבסיס ולאורך השדרה- להתאים את הגוף למה שהוא יהיה, במקום למה שהוא היה. הגיע הזמן לבחון אמונות מגבילות. הגיע הזמן לרקוד.
הגיע הזמן, לשטיפת שכל אמיתית.