את תיכף שם

את תיכף שם, היא אומרת,
לא להתייאש
עוד תגיעי אם תמשיכי ללכת בדרך

את תיכף שם, היא אומרת,
גם אם מעייף
להתכווץ ולכאוב ולהתכווץ

את תיכף שם, היא חוזרת
גם אם ניסית כבר מליון דרכים
לשכוח ולזכור ולשכוח שוב
לקוות להאמין שמצאת לרגע ולשקוע שוב

את תיכף שם, היא פוסקת
עצבי ברזל,
הנתיב ערפל,
התקווה כבר חומקת לי
מבין האצבעות

את תיכף שם, היא לוחשת
עד יומי האחרון
אמות ואפסע עוד בדרך
אמות ואתעורר ואמות

את כבר שם, היא שותקת
למות ולהוולד ולמות

***

ואני עוד הולכת.

איזו ברירה אחרת יש? להתעקש? לעמוד? ליפול ולרקוע ברגליים? לשוב?
הרי פקחתי את עיני ומצאתי עצמי בעיר משוגעת, עיר של טירוף, שהכל בה כביכול שפוי- האנשים מדברים, הולכים לעבודה, עושים ילדים, שוכחים אהבה. ושוכחים. להסתכל בעיניים. להתפשט ממסיכות. לחשוף את האמת. לחשוף את עצמם. לברוח לברוח לברוח. בתוך החומות. לברוח אל טלויזיה וקהות חושים וחדשות.

ויצאתי את העיר. והחזרתי את המפתחות. ומכרתי את הרכב והעברתי את הבעלות. הלוואי ואפשר היה ככה גם להעביר בעלות על הפיסות שהאני שלי עוד נאחז בהן בכזו קנאות. והרגשתי שכלום לא נותר לי עוד. מתה האהבה בנחל. פסקו הצפון והדרום. סגרתי מעגל והגיע הזמן לפסוע. להשאיר את העיר והמדבר והנחל מאחור.

ואני הולכת. ושורפת את הגשרים. אחד אחד אני שורפת אותם מאחורי. אין דרך חזרה, רק קדימה. משאירה שם מאחור עיר של טירוף, פוסעת אל השפיות של להסיר את כל השכבות שאני.

ואני הולכת. והם הולכים עימי. השם שלי, השפה שלי, המולדת. הכאבים. התסכולים. השנים. שנה אחרי שנה הם נוקפים. באים אל דלתי ומתדפקים עליה. הרי כבר אין לי בית, והם בכל זאת מצאו את דלתה, הרי אין לי דלת והנה הם כבר על סיפה. האמת נוקשת בדלת. ומי אני, מי אני שאפנה פניה ריקם? אני פותחת את הדלת והכאב עומדת שם, דורשת את לחמה היומי, דורשת את דמה החודשי, פוקדת אותי כמתמיד, כמיום היוולדי.

והרי לא שילמתי את מסי? והרי לא נתתי את כולי? את הבטן לקחת, את הרחם, השחלות. את הראש לקחת, שרפת לי חור שחור, חור כבד ודביק ואין סופי מאחורי ארובת העין. את הלב לקחת, קרעת אותו מתוכי וזרקת אותו לחתיכות בין הנחל למדבר ליבשות אחרות רחוקות. את התקווה לקחת, כשאני מתבוססת בדמי רוקעת ברגלי על הרצפה מכאב, מתחננת, לוחשת, די די, רק שיעבור.

ואני עוד הולכת.

איזו ברירה עוד כבר יש? כי המסע זו לא בחירה, אוכל רק להתנגד או להכיר באמת

ואני עוד חוקרת
אולי זה, אולי זה יעזור? ריקודים והתבוננות ותרגולים וקילוף של שכבות על שכבות ולהרביץ לכריות.

מצד אחד יש אותך, מעודדת, את תיכף שם. לא להתייאש. מצאת כבר הדרך, הרפואה עוד תבוא. להמשיך לפסוע ותגיעי לגן

ומצד שני יש אותך, חורצת לי לשון ולועגת קשות. גם אם חשבת שמצאת כבר, הכאב ימצא לו כבר דרך, גם בלי כתובת גם בלי בית גם בלי דלת גם בלי מפתחות, הוא ירדוף אחריך ויראה לך ש- לא.

טרם הגעת.

*
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
*
את תיכף שם