לפני שנתיים נפרדתי מהנחל שבקרבו גרתי, אכלתי פטריות לראשונה בחיי, מצאתי ואיבדתי אהבה, התחלתי והפסקתי ללמוד באקדמיה בכיתי ושמחתי לא אחת. אז יצאתי לפגוש מוֹרֶה ומצאתי מוֹרָה. עקבתי ללמוד ממנה במדינות העולם. מצאתי שהמוֹרֶה הכי גדול שלי הוא הגוף שלי, והמוֹרָה הכי גדולה שלי היא הרחם והקיבה. כי אליה מגיע הכל ובה נאצר ונעצר הכל- כל הרגשות שבזמנו לא יכלתי לתת להם ביטוי, כל הכאבים וגם כל השמחות נעצרו שם, כי הם פשוט נעצרו. מצאתי שלמצוא דרך לשמחה זה לתת לכל שנצבר שם במשך שנים לצאת, זה למתוח את הגוף שהתכווץ, זה למתוח את הגידים שנרתעו, זה למתוח את השרירים ששכחו, שכחו איך לעמוד זקוף למול הכבידה. הם שכחו אבל הבטן זוכרת, היא זוכרת את כל שנשכח, את כל שהודחק, את כל שהושם שם למצוא את דרכו החוצה בעתיד. אז העתיד הזה הגיע ועכשיו הוא ההווה, ואיכשהו שנתיים אחרי הנחל הזה הגיע הזמן לפגוש באהבה הישנה ההיא, בצפון אבל של מדינה אחרת, את אותה אהבה אבל אני כבר אחרת.
שנתיים חלפו וראיתי נחלים אחרים, ישבתי לצל עצים אחרים, רקדתי ריקודים הזויים והכברתי במילים אבל משהו בקסם של הבניאס היה ייחודי. אני מסיימת היום פרוייקט של שבועיים, ציור בצבעים על זוג דלתות זכוכית, 12 ציורים ומצאתי עצמי שכמעט כל ציור וציור הוא פיסה מחיי. השפיריות של הבניאס יושבות על הציורון הצהוב בדלת השמאלית, אדומות וירוקות ומנצנצות באור השמש הנצחי. 
ידעתי מאז את הקוקוסים והאננסים והשמש המהבילה של גואה, ידעתי את המחוללים במחול הסופי הכוכבי, ידעתי שמוֹרָה אהובה שמצאה עצמה מרותקת למיטתה- זה, גם זה, הוא נשגב. אכן נשגב, נשגב מבינתי ונשגב מרגשותי להכיל, לעכל, לראות לצפות בחברה אהובה ומורה אנושית מטלטלת אל קשיי החיים. יצאתי לפגוש מוֹרֶה ומצאתי בתוכי devotion שלא ידעתי שבכלל יכול להתקיים בי, לדרך ולחקירה הפנימית שלרגעים אומרת שגם הסבל הוא לפעמים מכוון, ולא כדי לסבול אלא כי כדי להיות משהו חדש משהו ישן בך צריך למות, ומוות של פיסות בתוכי זה כואב, הן לא רוצות למות כמו שאני לא רוצה למות לפני שאחיה באמת.
ומה זה לחיות באמת בכלל, מה זה לחיות בְּאֱמֶת ומה זה לחיות עם האמת ומי זו האמת הזו? מצאתי שכל מה שאוטומטי אצלי, כל מה שנעשה בלי תשומת לב, מתוך סקריפט פנימי והרגל, זה רחוק מלהיות אמת. אפילו להשיב "גם אני אוהבת אותך" כתגובה אוטומטית ל"אני אוהבת אותך"- אפילו באהבה הזו באותו רגע אין אמת, כי היא לא אהבה היא אוטומט. ואז אני מוצאת שלא תמיד בא לי להשיב שגם אני אוהבת, רק כשזה יוצא מהבטן. אז מה, אם זה לא יוצא, האם זה אומר שאני לא אוהבת?
פעם, בהתחלה של "כשהיינו" "ביחד", כאב לי שהוא לעולם לא השיב לי על "אני אוהבת אותך". חשבתי שזה אמר שהוא עדיין לא אוהב. היום אני מבינה אחרת. לא תמיד אהבה זה במילים. לפעמים מעשים יכולים לנטוף אהבה בלי שמץ מילה. מגע וחיבוק ומבט. לבחור לצייר חתולה לבנה כי היא משתוקקת לכזאת, או לתת את המקסימום שלי על הדלתות שהיא ביקשה שאצייר עליהן, כאילו אין מחר וכאילו אחרי שאלך לא אראה אותה עוד לעולם. כי להיות פה בגואה מרגיש לי עכשיו בדיוק ככה. אולי באמת לא יהיה מחר. אולי באמת הקוקוסים שנופלים פה מהעצים וגלי הים הלוחכים- לא יהיו עוד כאלה. כמו שלא יהיה לי הנחל של הבניאס ההוא עוד יותר. יזרום הוא יזרום, לאחרים, מים אחרים, ימים אחרים, נחל אחר. אותו הספוט אבל כבר מימיו השתנו, ואני השתניתי והוא השתנה והדרך, אני כבר לגמרי במקום אחר עליה.
פעם ישבתי על גדתו של הנחל. הזמן חלף והעבר גם הלך לו. מצמוץ של עפעף, רפרוף של כנף, והשפיריות הנוצצות כבר נמוגו.
שינוי הוא תהליך מרתק, רוב בני האדם משייכים שינוי לתהליכים חיוביים (שיפור) או לתהליכים שליליים (התדרדרות).
אני תמיד העדפתי להתייחס לשינויים אצלי כתהליכים של למידה ולנסות להוציא מהם את הפן החיובי או השלילי, גם אם הפן הזה היה בולט מאוד ומודגש מאוד.
כי גם אם התהליך הוא "שלילי", עדיין יש מה ללמוד ממנו ולמידה בעיני תמיד תהיה חיובית בסופו של דבר.
אני אוהב אותך.