תפילת הלוחמת

או: לעבוד עם אני קטנה ומפוחדת

לוחמת האמת מבינה שאויבים במציאות החיצונית, הם כולם השתקפויות של תכונות אישיות, תבניות פסיכולוגיות אוטומטיות ואסירי-מרתף מודחקים שלא ניתנה להם זכות הקיום וההתבטאות. אמנית לחימה אמיתית, בעצם לא מתעסקת באומנות הלחימה אלא באומנות שלוות המחשבה.

כדי להחלים, בגוף, בנפש ובמחשבות, אני מוצאת שעלי לאמץ לתוכי חמלה כלפי עצמי. חמלה עצמית, במקום רחמים עצמיים. חמלה היא להתייחס לעצמי בעדינות ולנסות להפסיק עם השיפוט העצמי הבלתי פוסק. במקום הרחמים העצמיים שמנגנים “אוי כואב לי אני מסכנה”. קודם חמלה כלפי עצמי, ואז מתוך ההבנה שאני מורכבת מהרבה עצמיים קטנים- חמלה כלפי כל אלו. ורק אחרי כל אלו, אני יכולה לחמול על האחר. חמלה אמיתית אל האחר, חייבת לכלול חמלה אל עצמי קודם.

בכדי שעצמי קטנה, פיסת אישיות זעירה ופגועה תוכל לחייך, לצחוק בהנאה, חייבת אני להתעמת גם עם מחוזות הצער והבושה. בכדי שאוכל להחלים, עלי להכיר באסירות המרתף שבקיבה, רחוק רחוק במעמקי המעי. עלי לחוות את הכעס שישב לי שנים בבטן. לחוות את הטרור של טראומות שהודחקו לפני שנים.

שאיפה, נשיפה. אני קומצת את האגרוף ל-1-2-3 flat punch. אני מכופפת ומותחת את השרירים מאחורי הרגליים והירכיים. אני עוקבת אחרי הספירה של 1-inch, 1-inch, 1-inch, 1-inch (אחרי הכל, מדריכת המתיחות היא אנגליה ואלו לא עובדים עם השיטה המטרית…). אני מקבלת תיקונים מהמתרגלים. אני עוברת את היישורים המפחידים כל כך, מידי מאסטר העצמות, וניגשת אליו כשה המובל לשחיטה, מלאת פחד. השרירים שלי מכווצים מרוב פחד, והיישור לא מצליח לעבוד טוב ולהוציא לי קנאקים מהחוליות ולהושיב אותן זו על זו כמו שצריך בגלל שהגוף של מכווץ מדי.

אני רואה את העצמי הקטנה המפוחדת, מלאה בפאניקה, הוא משתלטת עלי, על גופי, על שריריי. היא אני ואני היא. היא בחזה הכלוא בכלוב הצלעות, היא בלב הפועם בחוזקה, היא בפאניקה המשתלטת עלי.

אני שואפת ונושפת. אני עוצמת את עיני. אני אומרת לה- את מפוחדת ומבועתת. אני מרגישה אותך. אני רואה אותך. אני מקבלת אותך ומכילה אותך, אני מכבדת אותך. אבל אני לא את.

חולף שבוע ועוד פעם יישור. במהלך המתיחות, כל פעם שאני נזכרת בקטנה המבוהלת הזו, אני אומרת לה- “אני לא את”. כן, היא מפוחדת. אבל היא זו היא, ואני זו אני. שתי יישויות נפרדות. אני אמנם מכילה אותה, אבל אני לא היא. אני היא האני העובדת, האני המחלימה, האני שמיישרת מעשים לדיבורים, דיבורים לרגשות. אני האני העובדת, עובדת להמתח, שאיפה נשיפה, ישנה עצמי קטנה מפוחדת בתוכי, אבל היא רק אחת, אחת מני רבות, מבין קולות רבים. והיא לא אני.

אני נקראת לגשת ליישור. אני פוסעת במורד המדרגות באיטיות. נושמת. היי פיסת עצמי קטנה ומפוחדת- אני לא את, את לא אני. כן, יש לך זכות קיום. כן, את כאן עימדי. אך אנחנו שתי יישויות נפרדות. אני עוברת את סף הדלת, נכנסת לחדר הטיפולים, והוא מבצע את מלאכת אומנותו. מפתל אותי פה, מכופף אותי שם. קנאקים מהחוליות פה, רעשים מעמוד השדרה שם. שכבי. שבי. על הבטן. על הגב. הלב פועם בחוזקה אך אני נושמת נושמת נושמת. קנקאים ורעשים מהגב. סיימנו? סיימנו. תודה לך, רינגו ג’י.

אני יוצאת את החדר, ועולה בחזרה לשיעור המתיחות. מירנדה רואה אותי ושולחת אותי הביתה. אני פוסעת במעלה ה”רחוב” ההררי התלול ומבוצבץ, מגשם של מונסון. אני פונה שמאלה לפני הטרימורטי. עוברת ליד אמא-פרה ובת-פרה. החזה שלי סוף סוף פתוח ונושם חיים. פלג הגוף העליון שלי אוחז את משקל הגוף מעל האדמה, אך כפות רגלי מעקצצות בנעימות מהאנרגיה שזורמת אליהן מהקרקע. כוח אחד מושך אותי כלפי מטה אל אמא אדמה, וכוח שני זוקף למעלה אל השמיים, מייצב כנגד הכבידה.

ענני הערפל פרושים כשמיכה בינות לצמרות מחטני ההימליה. אני חוצה את שדה התירס. טיפות טל מנצנצות על גבי עלי התירס כיהלומים קטנים. אני מגיעה הביתה ונתקלת בעדן. אני מוצאת עצמי לא מסוגלת לדבר. מילים לא יכולות לבטא את כל היופי הזה. אני נכנסת למיטה ונרדמת ל-3 שעות של מנוחת עולמים.

 

 

מנוחת הלוחמת.
המלחמה, היא בעצם מלחמה בין פיסות עצמיות קטנות שבתוכי. רבות אני נוטרת למדינת המלחמה שהיא מולדתי. אבל המלחמה היא בעצם בין כל הקטנטנות האלה שבתוכי.