חורף ראשון בתזונה פירותנית, אני מתעוררת לפנות בוקר מקולו של היורה מטפטף על אדמת העמק. הטעמים והריחות משתנים לי אל מול העיניים ממש- אני יכולה להריח את האדמה הרטובה דרך הוילון הסגור ממקום שכבי על מזרון רצפת החדר. האם הגיע הזמן להעלות את יצועי על פלטת עץ מוגבהת? האם יהיה לי קר מדי? איך אשרוד את הקור של הצפון מבלי מרק או אוכל חם לנשמה?
הריחות והטעמים נפתחים. מנגו נהיה לי פתאום טעים, אני שמחה על הקיט והקנט של סוף העונה. סלט מתובל נהיה מלוח הרבה יותר מדי וחמוץ הרבה יותר מדי. והפירות נהיים לי מתוקים קצת יותר מדי. אני מוצאת עצמי מערבבת אותם עם ים של נבטים מהחווה וחסה ולשם שינוי, אחרי חודשיים ימים, נהנית.
ריחות בשמים שתמיד הקשו עלי חונקים אותי לגמרי ושמנים אתריים שפעם הריחו לי ״טבעיים״ צורבים לי בגרון. איך הם לא מרגישים את זה? וכל פינה בכל חדר מריחה אחרת, וחלקים שונים ברחוב במרחב או בטבע מריחים אחרת. פה הנבטים מעלים עובש, שם האדמה רטובה והעלים ספוגי מים, פה הנבטים מריחים דווקא טעים ושם יש ארוחת צהריים והחביתה, הגבינה וכל האוכל שאני נמנעת מלאכול מטריף לי את החושים.
חורף מגיע והורג את הקיץ כעת, הקיץ שהיה חבר להתרפקות נעימה בנחל והאזנה לפכפוך מיימיו. מה יהיה עלי בחורף האחרון שלי בצפון? הנחל בטוח ישמח אל המים הניגרים, אבל חבל כל כך יהיה לי שהכל רטוב ולח וקר מדי להכנס אל מימיו. האם יהיה לי קר מדי? האם נפשי תלמד להתחמם גם מבלי תשומת הלב והיחס שאוכל מבושל מעניק? ואיזה עוד ריחות וטעמים יפתחו בפני בעתיד? איזה עוד חושים יתחדדו? וכמה זמן עוד אוכל להמנע מארוחות וחברת אנוש בארוחות של הצהריים ובארוחות של הערב? איך זה שכל מפגש חברתי אצלנו פה סובב סביב אוכל?
ישבתי בחווה לשם שינוי עם החברה לארוחת צהריים, לשם שינוי כי הם תמיד בפנים במזגן ואני בורחת מהריחות הטעימים של החביתה שלהם והמזגן ויושבת בחוץ לבד. אבל בחוץ כבר לא חם מדי אז כולם באו לשולחן שבחוץ, ממול הואדי והשמיים הכחולים שנפתחים פה בשדות של החווה כל כך יפה. היתה לי צלחת צבעונית מאוד: מנגו כתום מקושט ביהלומי רימון נוצצים ונגיעות של נבטים שרק הרגע קצרנו ויבשנו.
וכל פעם מישהו אחר אמר: איזה יפה הצלחת שלך, הייתי שמח דווקא לאכול את מה שאת אוכלת. הם אומרים את זה אבל אוכלים את האוכל המגרה שלהם, מדברים יפה על הפירות אבל טורפים את הלחם והלבנה הביתית שהכינו בחווה, עם שמן הזית המקומי והביצה הריחנית ותבשיל תפוחי האדמה שיש לו ריח של ארוחות שישי. אם כל כך נעימים לכם הפירות- למה אתם לא אוכלים אותם, ובכלל קשה לי עם כל ההתעסקות האובססיבית הזאת באוכל: למה כולם מסתכלים לי תמיד בצלחת ומספרים עלי שאני טבעונאית? אי אפשר פעם אחת פשוט להתעלם מזה כאילו הכל כרגיל? אי אפשר לשבת פעם אחת לאכול בלי הערות ושאלות וחפירות מבטים לתוך הצלחת שלי?
חורף יורד ואני הולכת ומשתבללת אל תוך העולם שלי, נמנעת מארוחות ונמנעת מהריחות החזקים האלה שמטריפים לי את החושים. שום דבר כבר לא מכביד עכשיו על העיכול, כל רגש נכנס ישר לאמצע של הלב ומגיע ישר מהמקור, כל ריח חודר ישר לתוך הריאות, כל מבט פותח מיד אל עומק העיניים. אני עומדת אל מול אישה שמשוחחת עימי ומרגישה קרוב! קרוב מדי! היא עומדת קרוב מדי אלי, והמבט שלה פולח. סבתא שושי שואלת אותי שוב לשמי, רעיה, ומספרת על החבר שהיה לה ושר לה את השיר רעיה, הם היו ביחד חצי שנה ואז על היום הראשון של המלחמה הוא הלך לצבא ומת. 40 שנה עברו והיא עוד זוכרת אותו בעצב כשהיא שומעת את המילה רעיה.
והעיניים שלה פולחות בי, עם הזכרון והעצב הזה. ואני מרגישה אותה, מרגישה את ריח הפרחים שנישא אלינו מהגינה הסמוכה עם הרוח, מרגישה הכל ותוהה לעצמי למה היא עושה לי את זה על הבוקר. ואני רק הלכתי למכולת בחיפוש אחר בננות בשלות עם נקודות שחורות קטנות. אבל הכל פתוח כל כך ובלי מסכות, העיניים פתוחות ורואים פתאום את האנשים – לא את המסכות שיש עליהם – אלא את הבפנים של האנשים- את מה שמניע אותם מתחת. והכל חשוף כל כך ונפלו לי כל הקליפות והכל נוגע ומציף. זה מרגיש כמו אחרי ערב של תה עם סבתא איווסקה- צלול וכל החושים חדים וכל העצבים חשופים וכל דבר נוגע. בחיי, כל דבר נוגע שאני רוצה רק לברוח לבין הקירות, הרחק מהריחות המפתים והאנשים האטומים שכל כך רק מבקשים שיבינו אותם שהם צועקים, צועקים, עומדים קרוב מדי, מדברים בקול רם מדי, שולחים את הידיים והמילים והמבטים שלהם לתוך הצלחת שלי.
היורה פסק לרדת והצרצרים חזרו לצרצורם. למרות שטרום חמה, הציפורים שקטות, כי הן לא אוהבות לשיר כשרטוב. אני נזכרת איך בן הזוג שלי היה מתעורר בימי החורף לפעמים ומכריז מהמיטה שהיום תהיה שמש, מבלי בכלל להביט דרך החלון, וכשהייתי שואלת אותו איך הוא יודע- הוא היה עונה שהציפורים שמחות היום אז זה אומר שיש שמש. ואני רק תוהה, האם אשרוד את הקור של החורף הזה? האם יתרכך לי המבט אחרי שנים על שנים של חדות חותכת, לא נעימה? האם גם אני אפסיק לדבר בקול רם מדי, מהגרון, האם אפסיק לצעוק כמו כולם ואוכל סוף סוף לשמוע מתי הציפורים שמחות? האם לנצח הכל ירגיש כל כך ומבט האנשים יחדרו לי ישר ללב, האם לנצח כל אדי מנגל באוויר יהפכו לי הבטן מרעב ותאוות בשרים? האם המבט בעיניים שלי מתמתק לבסוף מכל המנגואים והבננות האלה, והאם אמצא את החום מבפנים, את האהבה מבפנים, ואפסיק סוף סוף לחפש אותה בחוץ. מלחפש אותה באוכל ובאנשים, מלחפש אותה בתבשילים ובבני זוג.
ושאלת השאלות: האם התזונה הקיצונית הזאת תעזור למטרה שלשמה פתחתי בה? האם אצליח להשתחרר מכאבי הראש האלה, מהכאב הפולח בחצוצרה הימנית כשנופל עלי המחזור חודש בחודשו? מתי סוף סוף אוכל להשתחרר מהכאב, ומהפחד מהכאב, מהפחד מהכאב שתמיד תמיד חוזר, נכון הוא נגמר אבל הוא תמיד חוזר בעקביות, ומתי אוכל להשתחרר ומהתחושה התמידית הזו שאני לא יכולה לתכנן את חיי כי אני לא יודעת אם מחר תהיה לי מיגרנה משתקת, ושאני לא יכולה ללכת לעבוד במשרד כי אני כבר לא מוכנה יותר לשתק את החיים שלי עם כדורים משככים כאבים. גם ככה הכאב לא שוכח, הגוף לא שוכח את הכאב, סבתא שושי לא שוכחת את הבחור שלה 40 שנה, הבקעה בירדן שרחוקה לי מדי מלסוע חצי מדינה אליה לא שכחה את הדם שנשפך עליה ואת הקבר הזועק, הסוכות של כל שנה לא שוכחים אותה, המשפחה לא שוכחת אותה אפילו שהיא כבר לא מגיעה לאזכרות. הרי בין כה וכה כשמפסיקים לערפל את הכאב אז הכל נפתח ביתר עוצמה- אלוהים, תן גם לטוב להפתח לטובה. אם הכל נפתח, אז שהכל יפתח, שתפתח גם העדנה, הקבלה, השלווה. אם הכל כבר נפתח אז שיפתח הכל, ומכל הצדדים, ומכל הסוגים, שיפתח גם הרוך ביחד עם העוצמה, שיפתח גם החום ביחד עם הקור, שיפתח העונג ביחד עם הכאב, ושעם הדמעות תפתח גם הנאת החיים הפשוטה, החיוך, הצחוק.
לקראת השנה העברית החדשה, נפגשנו הבנות עת ערב בנחל. התעגלנו סביב המדורה וכילינו באש את הדברים שרצינו לשחרר השנה. מסרתי לאש את פסל הסנסנים הבוכה שלי שהולך איתי מאז אלמוג, וביקשתי לשחרר את הכאב. וביקשתי להכניס לחיי את איכות השמחה הקלילה, joyfullness. אלוהימה, אם נפתח, אז שהכל יפתח, בלי אבחנות ומידורים ואפליות, שתפתח גם השמחה שיפתח בי הרוך שתיפתח בי העדנה, ובמדינה למודת המלחמות שלנו גם, אם נפתחת עליה האלימות ופתוחה עליה הפטריארכליות, שיפתחו בה גם הנשים למלא את ייעודן האמיתי, שתפתח בה גם האלוהים של הנקבות, שיפתח הכותל של הדמעות של הגברים להיות הכותל של הצחוק של הנשים ושל כולן ושל כולם, בלי הבחנה