הבית של ההורים שלי, איתם אני מתגוררת כעת נמצא בקומה 5.5, ולפני כמה ימים החלטתי שבהפסקה של כמה דקות שאני עושה כל שעה מהישיבה מול המחשב בעבודה, אני ארד עד למטה ברגל ואעלה חזרה, כי הגוף של סטטי מדי בכל הישיבה הזאת. אז אני יורדת במדרגות, וכשאני מגיעה למטה אני רואה אור יום ומחוץ לבניין עלים של העצים לוחשים לרוח קלה שנשבה דרכם, החוץ קרא לי, אז החלטתי לעשות סיבוב מסביב לבניין. אני יוצאת החוצה וחווה את המבחוץ (ששונה כל כך מהבפנים שאני בו רוב היום), ונזכרת שאני לרוב שוכחת. אני מקיפה את הבניין, נכנסת חזרה דרך הדלת, פותחת את דלת המעלית, לוחצת על הכפתור של קומה 6, מגיעה לקומה האחרונה, יורדת את גרם המדרגות לקומה 5.5 של בית הורי, מוציאה את המפתחות מהכיס, עומדת להכניס אותם לחור ו…
רגע? לא הייתי אמורה לרדת ולעלות ברגל? איך הגעתי לכאן בלי שהלב שלי דופק? איך הגעתי לכאן והנשימה שלי רגועה? למה בכלל עליתי במעלית? הרי רציתי לעלות ברגל- זו היתה כל המטרה!
ואז אני מבינה, שהכניסה דרך דלת הבניין הכניסה אותי לא רק לבניין אלא גם לאוטומט הרגיל של שנים על שנים של הרגל בבנין הזה: להכנס דרך הדלת, לעבור את הסף אל האוטומט, לגשת את המעלית, ללחוץ על הכפתור, ולעלות בה…
***
אז נזכרתי שיש אני קטן סובל, נזכרתי שבכלל יש ״אני״יים קטנים בכלל, ושאני לרוב שוכחת, ושבכלל אני רוצה להזכר, אבל שכחתי. שכחתי. השהייה הזו בבית הורי, השהיה הממושכת בחיים השגרתיים בארץ, החזירו אותי אל תוך האוטומט, וכאילו כל העבודה שעשיתי עם אקאש בהודו לפני כמה חודשים, וכל הריקודים המקודשים, וכל התובנות הפסיכולוגיות מטיפול ה-TA נעלמו, כמו ילדותי, בתהום הנשיה… כאילו החזרה לארץ היתה כמו הכניסה דרך סף הבניין, וכמו החיים פה כמו הגישה האוטומטית אל המעלית, הלחיצה האוטומטית על הכפתור, העליה האוטומטית בתוך קופסאת המתכת המחניקה, הרובוטית והמתועשת הזו.
אני עומדת מול דלת הבית הנעולה וקולטת פתאום שרציתי לעלות ברגל, רציתי לעשות עבודה, אבל מוצאת שבחרתי שוב בדרך הקלה של האוטומט: המעלית לקחה אותי עד למעלה בלי שעשיתי ולו צעד אחד בעצמי, נכנעתי אל האני שסובל מהכאב, שמתוסכל שמחפש עוד פתרון, שמזדהה עם כמה מסכנה אני.
רג׳י אומר שהמסע הרוחני הוא למטה, אל המעמקים, אל השורשים ואל האדמה. הגעתי למעלה פתאום בלי שזכרתי ולו לרגע את העקצוץ בכפות רגלי, את החום בכפות ידי, את הנשימה ואת פעימות הלב. שכחתי את גופי ואת נשמתי ולהיות איתי, שכחתי לזכור, ונזרמתי בזרם המחשבות הבלתי פוסק, הזרם של האוטומט, של האדם-מכונה.
הגעתי למעלה, אבל שכחתי לגמרי את הדרך שרציתי לטפס בה כדי להגיע לשם…
***
פעם חשבתי שהעבודה הפנימית הזאת תרפא אותי, שכל המטרה שלה היא רפואה. הייתי שותה מדיסינות ומתפללת במעגל עם חברים ישראלים, תפילות בספרדית ושפות זרות. ככל שהזמן עובר אני מבינה שלא רפואה היא לא הפואנטה, אם כי הזכרון. הזכרון מול השכחה הגדולה: של האני העובד, של הילדות שלי, של הגוף שלי ושל להיות. הרפואה מושכת אותי כי הנפש שלי חולה, חולה במחלת השכחה. התרגלתי שמחשבים יעשו לי את החישובים, שהם יזכרו בשבילי, שהיומנים יזכרו בשבילי, שהמילים על הדף יזכרו בשבילי. אבל שום מחשב לא יכול לזכור לי, את הנשימה אל החזה הסגור, את החום דרך כפות ידי, את מגע האדמה תחת כפות רגלי, את ליבי הפועם. שום מחשב לא יזכור לי את הדרך. הגיע הזמן להפסיק להסתמך על האוטומט של הרובוט הפנימי, ולנסות להתוות בעצמי את הדרך.
