קוראים לפסטיבל הזה פשוט, אולי בגלל שהוא "פשוט בלי בגדים" – פסטיבל עירום. אבל בשבילי הפשוט הראשון לא היה פשוט בכלל… מצאתי שלמרות שאני אוהבת להיות עירומה בבית, ולעתים בים המלח, ולמרות שיצא לי לא פעם להיות עירומה בחברת עירומים בסיטואציות של חיים יומיומיים, לא הצלחתי להכיל את כלל האנשים העירומים שהיו מסביבי. זו היתה מסה כזו של עירום, שלא יצא לי לראות עד אז מעולם בחיי. היה לי כל כך קשה להכיל את זה כך שאחרי חצי יום התלבשתי חזרה והסתובבתי שם עם חזיה ותחתונים. זה הרגיע אותי איכשהו.
הפעם הזאת החלטתי שאני באה לעשות עבודה. ושאני רוצה להתמודד עם ביישנות ופחד במה, ושאני רוצה לנסות להתחיל להצליח להתגבר על זה שאני לא אוהבת להיות במרכז תשומת הלב ועל כך שאני מובכת ממחמאות ומעיניים רבות שחוקרות אותי. ולכן כשהציעו לי להיות דוגמנית לציור עירום הסכמתי. בחשש מה.
וכך מצאתי את עצמי עירומה, בחדר ממוזג, יושבת או עומדת על כיסא במשך שש שעות שבהן ציירו על גופי כאילו הוא קנוואס. מעולם לא קיבלתי כל כך הרבה מבטים חודרים כמו שקיבלתי באותו יום. אנשים נכנסו לחדר, והסתכלו, ובחנו אותי. ואז נפלה לי ההבנה שאם הם מסתכלים עלי בכזו חודרניות – למה אני עוצרת את עצמי מלהביט עליהם חזרה?
אז הבטתי
ובחנתי
בלי בושה
וראיתי
אנשים שמנים ואנשים רזים
אנשים בהירים ואנשים כהים
בחורות עם חזה שופע ונשפך ובחורות עם חזה מוצק
ופטמות רחבות ואפורות ופטמות דקיקות וורודות
ובחורות עם שיח למטה ובחורות גלוחות שיער
וגברים עם כזה גדול וגברים עם כזה קטן
וגברים גבוהים וגברים נמוכים
ואנשים חוקרים ואנשים מתביישים
ואנשים בזוגות ואנשים בודדים
מבוגרים וצעירים,
ראיתי אנשים במה שהם באמת מתחת לבגדים
בלי להסתיר, בלי לנסות להפוך את זה לאחר במסכות
**
אומרים על רגעים של הארה שמבינים פתאום שהכל אחד. מבחינתי הפסטיבל הזה והחוויה הזאת היו גלים של הבנות מלאות באור. כי למרות כל השונות הזאת שראיתי בעיני אצל כולם, ראיתי מכנה משותף אחד שעובר כמו רשת גדולה בין כולם. כולם כולם היו אנשים. כולם היו יפים, כל אחד בדרכו. וכולם היו סקרנים, כמו ילדים, ומחייכים ואוהבים ומלאי חיים.
היה לי לעונג להיות
לחוות
להלפר
לדגמן
להיצבע
להשיל את המסיכה אחר כך
להתפשט
להתלבש
ולבסוף לחזור הביתה מן המדבר
עם הפשטות שלו בתוכי