״מה הדבר שאת הכי רוצה?״, הוא שאל אותי, ״לחוות את הגוף שלי לא רק דרך כאב״, אני עונה.
לא זוגיות (הרי זו באה והולכת), לא אהבה (הרי חוויתי זאת ואני חווה זאת סביבי כל הזמן), לא כסף (גם הוא בא והולך ומתגלגל וחוזר), לא חופש (הרי גם ככה הבנתי שגם בחופשה אין באמת חופש אמיתי מהתבניות, המסגרות והקולות הפנימיים של הדיקטטור הפנימי שבראש), לא פיסת אדמה (כי למדתי שבשביל להשתרש לא באמת צריך מקום קבוע בקרקע- ההשתרשות היא מתוך הגוף פנימה), לא לטייל (החיים שלי, בין אם אני רוצה זאת או לא, הם נדודים עד שאמצא את מה שלא ידעתי כלל שאני מחפשת, וגם אחרי שמצאתי את זו המורה, עדיין המסע לא הושלם). רק חוויה של הגוף הפיסי שלי שלא רק דרך כאב. זה מה שהכי מעסיק אותי כעת.
ואם אהיה כנה לרגע (לרגע אחד ולהוא שאחריו, ואם אפשרי, אז בכלל תמיד)- אז אין לי בכלל את מי להאשים בכאב הזה. לא את המיגרנה, לא הבית שגדלתי בו, לא את ההורים שגודלתי על ידיהם, לא את המדינה למודת הקרבות הזאת, לא את הצבא הגברתני שבו התחילו המיגרנות, לא את הגוף שלי שבוחר להתמקד בכאב, לא את הארץ הקשה והקשוחה הזו, לא את ולא את ולא את…
כי בכלל, אין פה אשמות ולא האשמות. רק הבנות אל תוך העומק של המניעים הפנימיים, המסגרות, הנחות היסוד השגויות, שהוליכו אותי במשך ימים על ימים, שנים על שנים. אין לי כבר מה לברבר על הכלכלה הצרכנית הנוראית, הקהל שהולך כשה בעדר מבלי לחשוב שניה והתרבות האגרסיבית שלנו. כי בסופו של יום כששבתי, כשישבתי על המושב ההוא במטוס לצד החלון, מקהיר לתל אביב, דמעות עמדו בעיני. והן לא רק עמדו, הם גם נזלו במורד פני- בכיתי כשנחתתי בארץ אחרי שנה של תרגולים וקילוף של עוד קליפות והשפלה של עוד פיסות מהזהות הכפויה עלי. והתרגשתי, ושמחתי לחזור, ורציתי לנשק את האדמה הזאת, האדמה שנולדתי לתוכה ופסעתי עליה שנים רבות כל כך מחיי. והבנתי איך האנשים מהסרטים האלה של החטופים ששבים לארץ הקודש מרגישים. אפילו שהיא לא נתפסת בעיני כקדושה כלל וכלל.
כי הרי בסופו של דבר, זו לא המדינה והארץ הזו- זו לא השפה שאותה אני דוברת, זו לא הדת אליה גדלתי. זה לעמוד אפילו שכואב לי תמיד הגב התחתון. זה להתיישר אפילו שהמחשבות שלי עקומות. זה לנסות לזוז את התנועות אפילו שהן מסובכות. זה להנחות את ידי ימין במעגל זורם אפילו שהתנועות של יד שמאל הן מקוטעות ובכלל לא עגולות. זה להזיז את הראש אפילו שגם הרגליים והידיים מסתבכות. זה לנסות לזמזם את המנגינה אפילו שהראש מנסה לשמור על הספירה, ועוד באנגלית כשאני בכלל חושבת בעברית.
כי אם למען האמת, זה לעשות את הבלתי אפשרי. הרי לרפואה אין באמת הסבר ואין באמת מרפא למיגרנות האלה. והרי הפיזיותרפיסטית אמרה לי שאני צריכה להתחיל להתרגל לרעיון שהכאב בשכמה ימין לא ישתפר וזה הכי טוב שאפשר לעשות. והרי הגניקולוגים הפטריאכלים אומרים שכאב מחזור ברמה של להתפרק על הרצפה ולרצות למות זה נורמלי וקצת אקמול וזה יעזור. כי למען האמת, זה לעשות את הבלתי אפשרי, כי אפילו שהראש אומר שאי אפשר לחבר את כל התנועות האלה יחד, יום אחד זה קורה. ולמען האמת, אין שום אפשרות אחרת. אין אפשרות שאמשיך לחיות את חיי בכאב. אין אפשרות להמשיך להחזיק בו כל כך הרבה שנים. אין אפשרות- זה כי זו האפשרות היחידה, וגורדג׳ייף לימד אותי, אפילו שבכלל לא הכרתי אותו, שאם זו האפשרות היחידה אז אין אפשרות אחרת אלא למצוא אפשרות אחרת.
איך אפשר לתאר או להסביר בכלל למישהו מה זה הריקודים? בחיים לא העליתי בדעתי שלזה אתגלגל. ריקודים מקודשים של איזה זרם אזוטרי. אבל באופן בלתי אפשרי והזוי בעליל, זה עובד. וכל מה שנותר לי זה להזכר. להזכר בגוף שלי, אפילו שהוא דואב. להזכר בנשימה שלי, אפילו שהחזה שלי תמיד לפות ולחוץ על ידי לחץ בלתי נראה. להזכר ברטיטות האנרגיה בכפות רגלי, כי התקרקעות לא דורשת פיסת קרקע קבועה, רק רגליים שיהיו על האדמה. להזכר במליון ה״אני״יים הקטנים שבי. להזכר בהם, להזכר שהם לא אני. להזכר לכבד אותם אך לא להזדהות איתם. להזכר בתרגול. קצת מוזר שסטלנית שכמותי, שלא זוכרת מה עשתה לפני שלושה ימים, ולא זוכרת לפעמים מה הגיל שלה, ולא זוכרת את כל הילדות שלה, ולא זוכרת מספרים, ולא זוכרת שמות- תזכור ותזכר.
כי מה עוד נותר לי מלבד הזכרות עצמית? כי הזוגיות תלך ותבוא, האהבה במצבי התודעתי הנוכחי אם יורדים לעומקו של עניין ומסתכלים על זה בכנות- תמיד בסופו של דבר תלויה בדבר, החופש- זו אשליה שיש דבר כזה חופש כי כל עוד יש לי את ה״אני״יים הקטנים בראש שאני מזדהה איתם החופש לא באמת קיים, הכסף- זה לא שפה בשיח של הנשמה, והטיולים… הם כבר ממזמן לא טיולים הם מסע אל ההזכרות.
אז מה כבר נותר לי? הזכרות. נשימה. התקרקעות. מורה. קבוצת למידה. ריקודים, אפילו שמליון ״אני״יים קטנים בי לא רוצים לעמוד ישר ולא רוצים לחבר יד ימין ליד שמאל בנוסף לראש ולקצב משתנה ועוד עם זמזומים וספירה ובנוסף להכל להגיע אל הצורה הפנימית של איך האנרגיות רצות לי בגוף כשאני מחווה את היד אל הלב עם קבלה או הודיה או אצבעות לכיוון האדמה. כי מה עוד נותר לי? לרקוד. אפילו שאני לא רקדנית, אפילו שהגוף כואב, אפילו שהמורה מדברת באנגלית במבטא הודי ואני בכלל כבדת שמיעה, סופרת בעברית, ולא ממש רואה טוב. אפילו שאת רוב התנועות אני מיד שוכחת. לרקוד ולזכור. לזכור ולרקוד.
(אולי יום אחד, כשאני רוקדת, וכשאני לא רוקדת, אוכל לחוות את המקדש שהוא הגוף שלי, גם לא רק דרך כאב. הרי אין ברירה, אלא להצליח לעשות את הבלתי אפשרי. כי הרי סך הכל, כל עוד אני זוכרת, זה בסופו של דבר בלתי נמנע שהאנרגיה תזרום ותפסיק להתקע)