לפני שלוש שנים ביום הכבד הזה בדיוק פגשתי את סבתא לראשונה, מסביב למדורה בשדה של חווה. היא הוציאה מבין עיני ומנבכי נפשי דמעות שהיו עצורות שם עשור שלם לפחות. היא פירקה מעלי לראשונה את הקליפות ולימדה אותי לפתוח את הלב, לאהבה ולכאב.
הייתי רוצה לחשוב עליה ועל השיעורים שלה ושלי, הייתי רוצה לזכור אותה ואת המסע ואת הדרך. ואילו מן השאר שהמדינה הדמגוגית הזו מצווה עלינו לזכור לעד, הייתי מעדיפה דווקא להרפות. תנו לגנרלים של הגולגלות, לפוליטיקאים של החליפות, לאנשי התשקורת ללהג כרצונם. הזכרון הזה שלהם, על מלחמה תמידית ושכול נצחי- בתוכי לא יקום ולא יהיה. ואילו הזכרון אל הקמאי והאמיתי שמדבר מן הלב לא יפוג מעולם.
אני יורקת על אנשי הממשל שמנכסים את השכול ומשתמשים בכאב בצורה צינית כדי לקדם את האג׳נדה שלהם, וזה ממש לא משנה על איזה צד של המפה הפוליטית אני רואה או בכלל לא רואה את עצמי בכלל. אני בזה למערכת הזאת שמנסה להפוך אותי לרובוט: היום עצוב, תלכי לקבר ותבכי, בערב כבר שמח, תלכי לאיזה מסיבה ותחייכי.
ימי הזכרון איבדו מבחינתי את ההתייחסות מרגע שניסיתי לראשונה גם להתייחס אל ערבי העצמאות. שנים הייתי מתעלמת מהערב השמח שבא אחרי האבל, וכשניסיתי לחגוג הרגשתי פתאום בכל נימי גופי את גודל האבסורד. אז אני מעדיפה להתעלם מהזיכרון. ומעדיפה להתעלם מהחגיגה המזויפת שאחרי. תנו לפוליטיקאים להאמין במילים השקריות שלהם. אני מאמצת לתוכי רק מילים שבאו בכנות מתוך הלב.
האדמה מזדעזעת בצפירה. אני יודעת כי הרגשתי אותה רועדת מתחת לגחוני. הייתי רוצה לזכור את הנופלים ומותם, אבל בחיי- לא בזו הצורה.
