הגיגי כותל

אני כבר יותר משנה מסתובבת עם התחושה הזו שלא יכולה להרפות ממני, מה כבר עשה העם היהודי שהוא זכה לכזו קארמה, להיות מסולק מהאדמה שלו לאלפי שנים, ושהעיר העתיקה וה"קדושה" של ירושלים, עיר מולדתי בה גדלתי והתחנכתי, מלאה בכנסיות נוצצות ועומדות על תלן, במסגדים ותפילות של דתות שונות, אבל מהמקדש המפואר והגדול של האבות הקדמונים שלי נשאר רק שבר, אפילו לא מהקיר שלו אלא מהחומה החיצונית שעטפה אותו.

אני כבר יותר מ-20 שנה מסתובבת עם החור הגדול הזה בלב, שכשהייתי בכיתה ד' ושמו סידור בידי, פתחתי אותו וקראתי את המילים הבאות: "ברוך שלא עשני אישה". מאז ומעולם לא אהבתי במיוחד ללכת לכותל, ועד היום זה כך. אני מגיעה לשם ומוצאת איזה קיר עלוב, עם מחיצה חצופה וחלוקה לא צודקת שמדגימה לי לצערי, ממש מול עיני ובדיוק איך מתחלק מאזן הכוחות בעולם שבו גדלתי ובו אני חייה, למרות שהמדינה שלי לכאורה מדינת עולם מתקדם, ולמרות שאנחנו לכאורה מדינה מערבית נאורה: אבל אין איך להתחמק מזה- הגברים זכו בחלק הארי של המחיצה והנשים נדחקו לפינה קטנה.יש משהו מעציב שגברים שמתנדנדים ומתפללים, אוחזים סידור ביד אחד ומיידים כדורי שלג על הנשים ביד השניה. יש משהו מעציב בכך שהם חושבים שאסור לאישה להשמיע קולה ושהתפילה, הסידור, ספר התורה והאלוהים הוא שלהם, והוא גבר, והוא מדבר ומתייחס ופונה כגבר, וכל התורה שגדלתי עליה מלאה בגברים, בסיפורים של גברים ועל מלחמות ומוות.

אבל אולי יש משהו משמח אותי בנשים האלה שהאמונה שלהן חזקה מספיק להגיע לשם ולשיר בקול רם בכל זאת. אני ויתרתי על צורת התפילה הזו לפני 20 שנה, והן עוד מחזיקות מעמד, אפילו שלא מרשים להן להכניס ספר תורה לעזרת הנשים ואפילו ש"הר הבית בידינו" כוונתו הר הבית בידי ההגמוניה החרדית הגברית היהודית האלימה.

מבין השנים והפצעים קרה שהתחלתי להתפלל מחדש רק במעגלים של תרבויות אחרות: כששבתי להתפלל היה זה בפוטורגזית, בספרדית, באנגלית, עם שמאנים מברזיל. בשפת הלקוטה בתוך טיפי מקסיקני, עם מדיסין של אבות קדמונים אחרים וזרים לאלה שדמי ובשרי באו מהם. עם אמהות קדמוניות אחרות כל כך מהאמהות הקדמוניות הנחבאות אל הכלים שאם אחרי אם במשך שנים על שנים ילדו בסבל עד שהולידו אותי. אבל אחרי שלמדתי להתפלל מחדש יכולה אני להעריך מחדש את כוחה של תפילה. ואני מתפללת גם בשביל הנשים האלו שיום אחד יהיה להן שוויון מול שבר החומה של שבר המקדש החרב. אני מתפללת בשביל נשים שלעולם לא ילדו יותר בסבל ושלעולם לא ישאו בצער בנים או בנות. שילדו בשמחה, בצחוק, ולא בכאב.

אני מתפללת שהיהדות תתעלה אל האור מן הקארמה הרעה שנשטפה עליה בשל מעשיה, שאינני יודעת מהן היו בדיוק וזה גם לא ממש משנה. משנה שאי אפשר להכחיש את המצב ואי אפשר להתנער ממנו: משהו פה לא בסדר ומשהו פה צריך להשתנות. אני מתפללת שנגיע אל האור ולא ניידה (ולא יידו אלינו), לא אבנים על בני דתות אחרות (ולא מהם אלינו), לא כדורי רשע אל בני מין אחר, לא מילים רעות אל אחינו בני האדם והחיות ולא מחשבות זדוניות אל כל יצור חי באשר הוא.

אני מתפללת, ותודה לאל (או לאלה) שהברכה השקרית ההיא שמצאתי בסידור פעם בילדותי, לא הצליחה בסופו של דבר למנוע ממני את התפילה.