הרפתקאות בארץ המציאות (האחרת)

או- דרך החרכים

פרק מי-יודע-כמה: חוויה של מוות

בואו נודה על העובדות: זה כמעט שני עשורים שאני סובלת עד מאוד מכאבי מחזור משתקים, ומזה קצת יותר מעשור ממיגרנות בתדירות משתנה. עושה רושם שחומרת המצב לא משתפרת עם השנים, למרות נסיונות רבים אצל אינספור מטפלים אלטרנטיביים מסוגים שונים ומעט ביקורים אצל אלה המתקראים רופאים, להפך, לעתים נראה היה שהמצב רק מחמיר.

לפני כחודשיים פנתה אלי מישהי במהלך יום העבודה וסיפרה לי על טקס שיתקיים בקרוב. אני מיד עניתי לה שהפסקתי עם הדברים האלה כי אני סובלת בהם מאוד וממילא עד עכשיו הם לא ממש עזרו לי בצורה ישירה הניכרת לעין. למען האמת, לא נעם עלי קול התוף הגברי, האגרסיבי, הקצוב והמהיר שמהדהד את חלל הטיפי. גם לא הישיבה הקרה במעגל בנסיון לעקוב אחרי ספר שירים כשאני בכלל לא במצב תודעתי לקרוא מילים בפורטוגזית. לא שלמישהו טקס זה דבר נעים, לא סתם זה נקרא עבודה, אבל אני אישית לא הרגשתי שיצאתי מהם בתחושה טובה יותר, אם כי רק יותר ויותר שבורה, חשופה, כואבת ונוטה לדמעות ורגישות יתר.

היא סיפרה לי שזה משהו נדיר, שמגיעה curadora (מרפאת) שפעם ראשונה יוצאת מתחומי יבשת דרום אמריקה. שבדרך כלל נדיר לשבת עם שמאניות נשים שבאמת עוסקות בזה כתפקיד שלהן בקהילה בה נולדו וגדלו, קהילה שזו דרכה מזה דורות, משם – מקור הצמחים המרפאים, לא מערביות שאמצו זאת לחיקן. אני בשלי, עונה לה, נראה לי שלא. אבל איך שהיא יצאה מהחדר עלו בי מחשבות: באמת לא הייתי אף פעם בטקס עם אישה, ומה קרה פתאום שהטקס בא ורודף אלי: שבמקום לברר ולחפש אותו- אני שומעת עליו כך בלי לשאול. שומעת עליו ממישהי מנוסה, שנוסעת אליו גם, שהיתה לי כמו אמא בטקס האחרון שנגע לי ללב, בו הכרתי אותה ואת מקום העבודה שלי. ואני יודעת שאם אבוא איתה ובן זוגה לא אהיה לבד כמו שאני בדרך כלל נוסעת ל׳עבודת׳ הטקס. אני ארגיש מוגנת ובכלל בחיקה של מובילה אישה.

נתתי למחשבה הזאת להתגלגל לי בראש כמה ימים, ויום לפני הטקס החלטתי להשתתף בו. וכך היה. נהגתי באוטו שלי, שעשה קצת קולות מוזרים ורושם שמשהו לא בסדר בו, ונפגשתי עם זאת שהזמינה אותי, בן זוגה ונשמה נוספת ויחד נסענו באוטו שלהם לשם. הגענו לשם והתיישבנו, איך לא כי כך הביאה המציאות, ממש ליד מקומה של הקורדורה.

טקס פרואני, בחושך, כשהיא שרה שירים שאת משמעותם לא הראש יודע כי אם רק הלב מרגיש, גם הוא לא לגמרי מבין אבל בטוח שעמוק עמוק מתחת למעטה החסימות שאנחנו שמים מעל, גם הלב מבין ובעצם הוא יודע יותר מכולם. נושאת הכלים של הקורדורה נושאת דברי הסבר קצרים, על המהלך ועל הקורדורה עצמה, מאיזה שבט היא באה, מה התפקיד שלה שם. שהיא סבתא מנוסה מנוסה שעוסקת בהרבה סוגים של רפואות, מכירה את צמחי היער ורוקחת מהם לא רק תרופות כי אם גם בשמים, בעצמה מתוך הידע על הצמחים ומתוך הידע שהצמחים עצמם חולקים לה. היא אמרה שיוגשו שתי כוסות, וביניהם אם אנו מרגישים קריאה אנחנו מוזמנים לגשת ולשתות עוד. שהטקס יהיה בחושך מלא וכשנצטרך עזרה או אור, צריך לאמר פשוט עזרה או לאמר אור, ויגיע עוזר עם פנס להאיר לנו את הדרך או לסייע.

כשמגיע תורי לשתות, שואלת אותי המגישה באיזה גודל אני רוצה את הכוס. לא יודעת, עניתי לה. היא המשיכה להתבונן בי ולחכות לתשובה. Fuerte (חזק) עניתי. אין לי מושג למה, עד כה בטקסים של סבתא הלכתי על בטוח לאט לאט ושתיתי כוס קטנה או בינונית. אבל הפעם משהו בי ענה בלי שאדע למה, בעצמי לא ידעתי למה בחרתי בכך. חזרתי והתיישבתי במקומי.

הרבה קרה בטקס הזה, וזה לא שקצרה היריעה, אבל ברור שאלעה במילים ולכן אברור מחוויותי כדי שהיריעה הארוכה במילא לא תארך עד מדי. כשישבתי שם קרה משהו שמעולם לא קרה לי עד כה. כנראה שאינני אדם פסיכודלי, לא ששתיתי כמות נכבדת של מדיסינה בחיי אבל אפשר לספור אותם לפחות בשתי ידיים, ומעולם לא פגשתי *אותה*. וחוץ מהמדיסינות מסוגים שונים התנסיתי גם במשני תודעה אחרים, ומעולם לא ראיתי דברים כמו שכולם מספרים: לא אנשים ופרצופים נוזלים, לא הזיות צבעוניות בעיניים פקוחות, לא ישויות אחרות ובטח ובטח שלא דיברתי *איתה*.

אבל באותו ערב, כשהתיישבתי על הכרית שלי ועוד האכלתי את עצמי בסיפור הכיסוי שאני הולכת לשבת עכשיו כל הערב למדיטציה, היו שני דברים שהייתי בטוחה בהם ונשארו איתי עוד עכשיו: הראשון הוא התחושה בידיים, שהרגשתי שהיא אומרת לי שאני צריכה לעשות איתם משהו מועיל יותר. שיש לי משהו בידיים ואני צריכה להשתמש בו. והשני, הגורלי ונורא מכל: היא קראה לי לשתות עוד. אין לי איך לתאר זאת, לא ראיתי אותה, לא שמעתי אותה, לא שוחחתי עימה, אך הרגשתי בכל נימי גופי את הציווי שלה אלי: קומי, קומי ותשתי.

אבל החדר היה חשוך. ולא יכלתי לראות כלום. והייתי צריכה לקרוא לאור כדי שאוכל ללכת לשתות עוד כוס.
והתביישתי.
התביישתי להוציא קול.

ואני יושבת שם, אינני יודעת כמה זמן, בו היא כבר לא איתי, אבל משהו בי בתוכי, קורא לי לקום, ומשהו לגמרי שלי לא נותן לי. לא נותן לקום, לא לדבר, אפילו לא לקרוא לאור. כל מה שהייתי צריכה זה לאמר, אפילו לא לצעוק, רק להגות מבין שיני את המילה ״אור״, ולא יכלתי. כל מה שהייתי צריכה זה ללחוש ״עזרה״,
אך לא עלה בידי.

היה חשוך ושקט, לא היתה תנועה והקורדורה שרה שירים, והתביישתי להפריע בקולי, או להיות היחידה שקמה.

***

בשלב מסוים, הגיעה הכוס השניה. השינוי בחלל האוויר, תזוזות האנשים, קימתם אל הכוס השניה השילה מעלי קצת מן הבושה והכרחתי עצמי לקרוא לאור. הגיע אדם עם פנס, מי לא אם מארגן הטקס, והוביל את דרכי. כשהגעתי אל המגישה, שוב היא שואלת אותי כמה ארצה, ואני אחרי כל המלחמה הפנימית הזאת, ובידיעה שקיבלתי הנחיה ברורה, שתיתי עוד פעם כוס חזקה.

אני חוזרת למקום ומשם ואילך איבד הטקס הזה כל קרבה למשהו מדיטטיבי נעים, לתחושה נעימה בגוף, לזרמי אנרגיה חמימים. לאט לאט עולה בי ההבנה: שאני מרגישה רע. רע מאוד. אני צריכה להקיא אבל מפחדת מזה. מעולם עוד לא הקאתי בטקסים. אני נלחמת מול עצמי די הרבה זמן ובסוף מצליחה להקיא מעט. ככל שעובר הזמן אני מרגישה רע יותר ויותר, וככל שעובר הזמן אני מבינה שהמצב לא הולך להשתפר. אבל אני במצב הזה, רוויית מדיסינה ולא מסוגלת לדבר, לא מסוגלת לקום, לא מסוגלת לזוז, לא מסוגלת אפילו לשבת. לא מסוגלת לקרוא לעזרה.

כעבור זמן מה, השומרים שלי בטקס הזה, הפכו פתאום להיות מגניי הטובים ביותר. הזוג שהגעתי איתו, דאגו לי וקראו לי לבוא ביניהם. בן הזוג, לקח אותי לחיכו, כמו אבא, ואני כמו ילדה קטנה (אני תיכף בת שלושה עשורים) שרעתי באפיסת כוחות לחיקו. הוא ליטף את שיערי וחיבק אותי, בצורה אבהית ותומכת, ושר. בשלב הזה מארגן הטקס וכל הנגנים שלו עשו הופעת נגינה כמו שרק הוא יודע, והם ניגנו ושרו את השירים המוכרים. האבא המאמץ שלי שהייתי לחיקו והאמא המאמצת שלי, שרו איתו. ואני רק שכבתי לי שם ואכלתי סרטים.

אכלתי סרטים שאני מרגישה רע, ושבדרך לכאן האוטו שלי עשה קולות מוזרים, שהאוטו שלי לא בסדר, ושאני צריכה יומיים אחר כך לסוע עד לאמירים, מרחק שעה נסיעה, להביא תוצרת לקואופ האורגני שלנו פה בכפר, ושרק אני יכולה לעשות את זה. ושהאוטו שלי לא בסדר- אז איך אני אעשה את זה? מי יעשה את זה? מה יהיה על הירקות??? ושיש עלי אחריות ואיך לעזאזל אני אמלא אותה, ושגם אם האוטו בסדר, אני לא בסדר, הגוף שלי לא בסדר, אני לא במצב להצליח לנהוג בכלל.

כמה זמן הסרטים האלה נמשכו? נצח. נצח ועוד אינסוף. הטקס כבר נגמר, כולם כבר שכבו לישון, כולם ישנים, ואני גמורה, הרוגה מעייפות, חופרת לי בראש עוד בלופ האינסופי הזה של האוטו שמקולקל ומונע ממני להשלים את המשימה שלי. שתי כוסות חזקות, טקס שלם, ואני מבזבזת אותו. מבזבזת אותו בדאגה מיותרת על מי יביא את התוצרת מאמירים. אני מתהפכת ומתהפכת, מנסה לישון אך לא מצליחה, עייפה גמורה מתה להרדם, אבל לא מצליחה, לא מצליחה כי כל מה שהראש שלי עסוק בו זה הלופ החופר הזה. הלופ הזה של האוטו המקולקל. את כל הטקס של אני מבזבזת על לופ שהאוטו של מקולקל…

שחר עולה, השמש מתחילה להכנס דרך החרכים, החדר השקט מתחיל להתמלא רחשי תנועה. אנשים קמים אחד אחד ויוצאים החוצה, כל אחד בזמנו. ואני, אני לא מסוגלת לקום. לא מסוגלת לזוז. אני מרגישה נורא. שוכבת לי שם עוד כמה זמן. שוב פעם, רוצה להקיא. רצה החוצה, מנסה להקיא, לא מצליחה. חוזרת. ושב חלילה. באחת מהפעמים נשארתי שם בחוץ על האדמה בקצה מול הנוף. היה שם קפוא אבל לא הייתי מסוגלת ללכת חזרה, וגם לא רציתי, פנימה. הרוח נשבה על והקפיאה אותי מקור שחודר לעצמות אבל אני שכבתי על האדמה והרגשתי אותה. לראשונה בחיי, באמת הרגשתי את האדמה. וכשאני אומרת הרגשתי, אני לא מתכוונת את הרגשת הכבידה שמושכת אותך אל דבר מוצק מתחתיך והמרקם שלו. אני מתכוונת לחוטי האנרגיה שרצים בתוכה ודרכה מסביבה למטה ודרכי ולכל מקום ולכל אדם. שכבתי עליה והרוח הקפיאה אותי אבל התחושה ממנה היתה חמה ונעימה.

אני שבורה, לאה, כל כך לאה פיזית, שעות על שעות ואני עוד לא בסדר, שעות שאני מחכה והגוף שלי עוד לא בסדר, הגוף שצריך לבצע משימות בעולם, ואני אוכלת עליו עוד כאפות, עליו ועל האוטו. והתחושה הזו בחיים, עם כל המיגרנות והכאבים, שאני כבר לא מצליחה, לא מצליחה לתפקד בעולם. הגוף שלי שבור, האוטו שלי שבור, ואני כבר לא יכולה לבצע את המשימות.

ואמא אדמה מתחתי, רוחשת אבל בשקט נעים, והאנרגיה זורמת בה לאט. ואני קוראת לה, לה ולאמא הביולוגית שלי, אמא, אמא, אמא. אמא תעזרי לי. אמא אני שבורה. אמא מה אני אעשה. כל כך שבורה הייתי, שקראתי לאמי הביולוגית לעזרה, דבר שאינני יודעת מתי קרה פעם אחרונה בחיי, בטוח לפני עשור וחצי לפחות, אני בכלל אינני זוכרת זאת מאז שזה היה רחוק בעבר. ואחרי שאני קוראת לה אני מוותרת עליה ומרגישה את האמא הגדולה מתחתי. ואני רק שוכבת ומרגישה אותה, שוכבת ומרגישה. מישהו הניח עלי שאל, אין לי מושג מי זה, כל מה שאני יודעת זה שאני מרגישה את אמא מתחתי, והגוף שלי מרגיש רע כבר שעות, כל כך רע שאני מרגישה שאני הולכת למות. שאני מתה. לא מתה dead, אלא בעצם התהליך של למות – dying. אני לא מסוגלת לקום. אני לא מסוגלת לזוז. אני לא מסוגלת לזוז. זה רק אני והאדמה, ואני מרגישה כאילו אני גוססת למות.

***

בשלב מסוים האמא המאמצת שלי לטקס מגיעה, משוחחת איתי על עוד כיוון פתרון למיגרנות. אני מצליחה להגיד לה שאני מרגישה רע מאוד. היא מסתכלת עלי ופתאום בבת אחת מתאפסת. בדיעבד היא סיפרה לי שנראיתי אז שקופה. שהפנים שלי היו לבנות לגמרי ושקופות ולא היה לי צבע. אין ספק שאם אני חוויתי מוות, היא גם ראתה את זה עלי, והיא מחזיקה לי את היד ואני מקיאה (סוף סוף), אבל כבר אין לי כלום בבטן, היא מחזיקה לי את השיער בזמן שאני רוכנת ואני באפיסת כוחות נוחתת סנטימטר ליד הקיא של עצמי. היא מנסה להזיז אותי ממנו, וקוראת לנשמה הנוספת שבאה איתנו לבוא לעזור.

הן תומכות בי משני הצדדים ולוקחות אותי חזרה לחדר. אני לא מסוגלת ללכת לבד. לא מסוגלת להזיז את הרגליים. כשהן צריכות לדרוך על הקרקע הברכיים מתקפלות ואני מועדת, מוחזקת עם יד אחת מצד זה ועם יד שני מצד זה, נתמכת בהן על כתפיהן ומדדה חזרה לחדר. זכורים לי התופים. מישהו תופף בתוף כשעלינו במדרגות ואני זוכרת איך כף רגל אחרי רגל יחפה (אפילו בקור הזה יחפה), מדרגה אחרי מדרגה, לקול התופים עולה למעלה, עולה במדרגות עם התופים הסוריאליסטיים האלה כמו באיזה סרט של מלחמות שהחייל חוזר פצוע ומדדה תמוך בחבריו משדה הקרב.

הם מביאים את המארגן של הטקס. אני צריכה להתיישב לדבר איתו וזו משימה לא קלה. הוא שואל אותי איך אני מרגישה. אני עונה, (זה בכלל מוזר להזיז את הלשון והמילים חלשות לי מבין השיניים) שאני מרגישה שאני עומדת למות. אני מרגישה כאילו אני מתה. הוא צוחק, אור קורן לו מבין עיניו החומות, ואומר, דבר ראשון אל תדאגי, את לא הולכת למות. הוא שאל איך אני מרגישה פיזית. עניתי שחלשה ומטושטשת. כשאני נזכרת בזה עכשיו, עד היום מפליאה אותי התגובה המהירה והרציונלית כל כך שלו לתשובותי, אפילו שגם הוא שתה ובטח לא מעט. הוא אומר שיביא משהו לאכול, ואני אומרת שאני לא יכולה, אז הוא משכנע אותי לשתות מיץ, שהוא יהיה מתוק מסוכר. הביאו לי מיץ תפוחים (פחדתי לשתות ממנו כי פחדתי להקיא, אבל הכריחו אותי לשתות לאט וזה קצת עזר), וגם הגיעו לאמר לנו שהabuela, הסבתא המרפאת, תגיע אלי.

הוא מגיעה, קמטים על פניה הכהות צרובות השמש והשנים. אני מתיישבת לכבודה בקושי והיא שואלת אותי שאלות. שוב איך אני מרגישה, שוב אני עונה שאני מרגישה שאני עומדת למות. גם היא צוחקת ועונה לי שאני לא הולכת למות. כשהיא אומרת את זה אני כבר מאמינה לה. ההרי היא מבינה. השאלות שלה כבר ממוקדות לכיוון מסוים: כמה שתיתי? שתי כוסות חזקות. מסתכלת עלי, אני רזה וקטנה, עוד בכלל רזה אחרי התזונה הפירותנית במהלכה השלמתי מגופי כמה קילוגרמים שבכלל אין לי לוותר עליהם. האם הקאתי? כן. מתי? אחרי הכוס הראשונה והבוקר לא מזמן. האם הקאתי הרבה? לא, קצת.

סבתא מסבירה ששתיתי הרבה לגוף שלי, שלא הקאתי הרבה, לכן המדיסינה לא יצאה ושהיא חזקה עוד בגוף שלי. כבר כמעט צהריים בשלב הזה והיא אומרת שהמדיסינה עוד פועלת, שאין מה לפחד, אני מרגישה ככה כי היא עוד עובדת בתוכי. ושיכינו לי מקום נעים בצד של החדר, שלא טוב לי להיות באור. שלאט לאט אני ארגיש יותר טוב. לאט לאט תחזור לי השליטה על הגוף.

סבתא מדברת ספרדית. אני יודעת קצת ספרדית, מילים בסיסיות פה ושם מהטיול שלי לפני כמעט עשור בדרום אמריקה. אבל לא דיברתי מאז, וגם מעולם לא ידעתי את כל המילים שוטף. סבתא מדברת אל מישהי שתתרגם לי. המתרגמת מסתכלת עלי ופוצה את פיה לדבר.
אני מהנהנת.
המתרגמת מסתכלת עלי ואומרת לי- הבנת נכון?
נכון. הכל הבנתי. כל מילה ומילה שסבתא אמרה. אינני יודעת ספרדית שותף, לא הבנתי את המילים עצמן, אבל הכל הבנתי.
אני מהנהנת מבלי מילים.
היא מגחכת ואומרת לי – you're totally there
אני מגחכת חזרה.

***

הם מכינים לי קן קטן בפינה של החדר ומכסים אותי בשמיכות. קר, כל כך קר לי, אני רועדת מקור למרות שאני מכוסה במליון שמיכות ומוגנת בתוך המבנה מן הרוח של החוץ. כל הזמן יש מישהי ששומרת עלי, מישהי איתי, והן מלטפות אותי ונגיעות לי בגוף ברכות, מזכירות לי שיש לי את גופי השבור.

טוב לי הרחק מהאור בחושך, אבל אני רוצה להרגיש את אמא, כמו שהייתי עליה בחוץ מקודם, ואני מחפשת אותה ומוצאת אותה מתחת לרצפת המבנה. אני אשכרה יכולה להרגיש שיש רצפה בעובי מסוים, שאין בה תחושה ואין בה כלום, אבל מתחתיה אמא נושמת ורוחשת חיים.

מישהי מביאה לי קריסטל בצורה של לב ושמה לי ביד. מעולם עד כה לא הבנתי מה הקטע של ההיפים עם הקריסטלים. זה כולה אבן, אבנים, זה רק חומר, ובעיני זה חומרי לקדש את החומר הזה. אבל הקריסטל ביד שלי, אני מאגרפת אותו אל הלב ושוכבת ומחכה. סבתא עשתה עלי כל מיני כישופים וירקה על בטני שחשפה בושם, וגם שמה לי אותו על היד. בדרך כלל אני לא סובלת בשמים, אבל אני שוכבת שם, היד מאגרפת את קריסטל הלב אל הלב ועולה ממנה הריח ההוא, והריח ההוא נעם לאפי, והקריסטל היה חם לי ליד הלב.

לאט לאט חזרתי לעצמי כמו שסבתא אמרה. בערב כשירדה השמש, אחרי שכולם כבר הלכו ונשארו רק החברה מהמשפחה של המארגנים, אכלתי קצת ורק אז קמתי ממשכבי והתחלתי להסתובב. הם היו הכי מגניבים בעולם והכינו בעצמם פיצה, כך עייפים ושבורים אחרי הטקס אפו אותה מאפס, ואכלתי איתם וכולם שם שמחו לראות אותי בטוב. כל מי ששמח לראות אותי יושבת הרגשתי עליו שדאג לי. בעצם כל התהליך הזה, כשנכנסו ויצאו מהחדר אנשים, ראיתי את המבטים שלהם הצידה עלי ואת הדאגה. אחד מהם אפילו היה מדהים, והסיע אותי כל הדרך עד לאמא המאמצת שלי, אצלה ישנתי כי לא הייתי במצב לנהוג ברכב שלי חזרה הביתה. יצאתי משם, מהמקום החזק ההוא, מהקור והנוף והאמא שחשתי מתחתי, והסבתא שהביאה את התה וירקה עלי בושם, ואמרתי לעצמי, שאני לא הולכת בחיים לעשות שוב את המסע הנוראי הזה. שמתי את הראש על המיטה ונרדמתי, ישנתי שנת ישרים.

התעוררתי בבוקר, כמו חדשה. כאילו לא קרה כלום לגופי, כאילו הוא לא היה שבור במשך יממה. נפרדתי מההורים המאמצים שלי לטקס לשלום, הם הקפיצו אותי לרכב שלי. שלום, אוטו. אני נכנסת אליו, ומתניעה. הוא נדלק. אני מכניסה לרוורס, לוחצת על הגז. הוא נוסע. יוצאת מהחניה. אני מכניסה לדרייב ונוסעת משם. הוא נוסע. הרכב פאקינג נוסע. בעודי נוהגת את דרכי בחיים הביתה, אני אומרת לעצמי, שאני חייבת, אבל חייבת, לעשות את זה שוב.

שמעתי את רג׳י מספר לא פעם על ריטריט שתיקה של ימים על ימים לבד. איך בתהליך תוך כדי זה נורא. איך יוצאות משם ואומרות- אני בחיים לא אעשה זאת שוב. איך שבוע אחר כך, נרשמות לעוד קורס. איך חוזרות כל פעם מחדש. זה היה בדיוק כך.

***
סוף דבר
כשסיפרתי לחווה את החוויה הזו, היא אמרה שזה שיעור עד כמה אני מרגישה מחויבת לבצע משימה שאני אחראית עליה (להביא את התוצרת מאמירים). חוויתי חוויה של מוות, אבל בשבילי לבצע את משימת הירקות היה יהרג ובל יעבור. אני חייבת לעשות אותה ויהי מה. ואולי יש רגעים בחיים שמבינים, שלא כל דבר שיש לך עליו אחריות אפשר לבצע. או לדעת, לבחור להיות נאמן בדרגת יהרג ובל יעבור במידתיות- על הדברים החשובים, ולא על כולה פאקינג ירקות מאמירים.

כשסיפרתי למשה את החוויה הזו, הוא העלה באוזניי את המשל והנמשל שלו לרכב: הרכב הוא כלי, הכלי בו אני משתמשת לבצע את המשימות שיש לי בחיים. ואני אכלתי כאפות על כך שהכלי שלי לא כשיר. הרכב , הכלי,הוא מטאפורה לגוף, שהוא הכלי שלי בחיים, שאני אוכלת עליו כאפות שהוא לא כשיר, בגלל המיגרנות והכל. אבל אז אני נכנסת לאוטו והוא נוהג. ללמדני- שהבעיה אינה בכלי, בגוף, אלא בגישה.

לדעתי, הן חווה והן משה צודקים. וצחוק הגורל הוא, שחודשיים אחר כך מת לי הרכב באמת סופית. משהו בגישה שלי השתנה לגמרי: החלטתי לבחור בהפוגה מהתקפת החיפוש אחר פתרון הבלתי פוסקת שלי בשנה האחרונה, ועוד לפני זה בשנים האחרונות. עזבתי את עובדת המשרד בהייטק ,שיניתי אורח חיים, הלכתי ללמוד משהו לנשמה, פרשתי ממנו כי הוא לא דיבר לי ללב. בשנה האחרונה מאז שעזבתי את הלימודים במדעי הסביבה בתל פיכס, הייתי כמעט אובססיבית בנסיון למצוא מרפא, למצוא תרופה, למצוא פתרון למיגרנות ולכאבים שלי. הוצאתי את כל החסכונות שלי על זה, נסעתי לחיפה פעם בשבוע לטיפולים, הקשבתי למטפל שאמר לי להפסיק עם הכדורים וסבלתי, סבלתי את הכאב של כל מחזור, של כל מיגרנה.

לא הייתי מוכנה לשכך אותם, הרגשתי שחייתי חיים שלמים חסרת רגש בנסיון לשכך את הכאב, ושאני לא מוכנה, לא מוכנה יותר לשכך. לא מוכנה לחיות על כדורים. וכשזה לא עזר המוצא האחרון היה לנסות דיאטה טבעונאית שבסופו של דבר רק החמירה לי את הכאבים לתדירות בלתי נסבלת. מצאתי את עצמי עם מיגרנות כל יומיים שלושה, בלי משככי כאבים, וככל שניסיתי יותר למצוא פתרון כך נראה היה שסבלתי יותר. נלחמתי ונלחמתי ונלחמתי כל כך, דיברתי רק על זה, סיפרתי את זה לכל מי שפגש אותי ושאל אותי לשלומי, והייתי כל כך שקועה, שקעתי בסבל שלי. וככל שיותר נלחמתי למצוא פתרון כך סבלתי יותר.

אומרים you are what you eat. במקרה שלי, אמנם למדתי המון מהתזונה הפירותנית, אבל לא שינוי באורח החיים, לא מעבר מהעיר לכפר, לא מעבר מהמדבר לצפון הירוק והרווי נחלים, לא נדודים, לא השתרשות, לא שינוי בעבודה, לא נסיון ללמוד משהו לנשמה, לא יציאה מהמשרד, לא פרישה מההייטק, לא הודו, לא טקסים, לא אשראם, לא המנעות מאוכל תעשייתי, מחומרי הדברה, לא אוכל אורגני, לא אוכל טבעוני, לא אוכל טבעונאי, לא בן זוג תומך ואוהב, שום דבר מכל הנמנים להלן לא עזר לי.

ואז, אחרי הטקס, החלטתי להרפות. אז מה, אז מה אם אני אקח כדורים לכאב בינתיים ולא אפתור את הבעיה מהשורש. אני עוצרת את החיפוש ובוחרת להיות בהפוגה ממנו. הרפתי מהחיפוש הנואש, הרפתי מהמטפלים, מהשיקויים, מהדיבור ומההתעסקות. הרפתי אפילו מהאוטו כשהוא מת, בחרתי לוותר עליו ולא לתקן אותו, להשקיע את הכסף הזה בדברים אחרים.

החדשות הטובות הן, שבחודשיים האחרונים היו לי רק שתי מיגרנות: וכל אחת מהן, כנראה, בשל גמילה מכדורי הקודאין הממכרים שלקחתי כדי להקל עלי מהעוצמה של כאבי המחזור. הפחד שתמיד חוזר הוא, שתמיד יש הקלה בכאבים כשאני מתחילה תהליך טיפולי חדש, אבל תמיד אחר כך זה שוב מחמיר. והחדשות הפחות נעימות הן, שאני כבר לא מרגישה את אמא נושמת מתחתי מרגע שהמדיסינה עזבה סופית את גופי.

סופו של דבר, מי יודע, הלכתי מסע כל כך ארוך, מבחינתי כמעט ומתתי. חוויתי חוויה של מוות. למרות שלא הייתי באמת קרובה למוות בשום שלב של הדרך, זה היה משהו, משהו בי שמת, שאינני יכולה לשים עליו את האצבע אבל אני מסכימה שהמשהו הזה יש בו קשר לגישה, הגישה ההיא שהבעיה היתה בה ולא ברכב, בכלי שלי לחיים.

הכלי שלי עדיין שבור, אבל זה לא כל כך שובר אותי לדעת ולהתמודד עם זה. ובלווכי, כולם שבורים, אין אדם אחד שלא שבור, אחרת איך בדיוק אנחנו רואים את האור נשקף מהם אלינו החוצה, דרך החרכים?