ראיתי היום פרסומת בגן לאומי חורשת טל: "למה להתפשר על 5 כוכבים כשאפשר להתפנק במליון". באמת אפשר להתפנק במליון כוכבים כשישנים תחת כיפת השמיים, מה שגרם לי לתהות- אולי הסנדל בכלל רוצה ללכת יחף. ואולי סנדלר יחפן הוא המאושר באדם, כי הוא בוחר שלא לבחור במוצר מתוך בחירה, ולא מתוך חוסר.
אני בשלב מוזר בחיי בו חדר העבודה שלי מלא פתאום במכשירים ניידים "טוב אוף דה טופ" של האיכות הסלולרית, עם מסכי רטינה וכל מיני מיתוגים ושמות מפוצצים שאמורים לגרום לך לרכוש פלאפון במאות אם לא אלפי שקלים. והוא באמת די נוח ומאוד איכותי, איכות התמונות של המצלמה מעולה, המסך חד וצבעוני ומושך, אבל מכל הדברים האלה הוא הכי פחות נוח לדבר שהוא מיועד לשמו: שיחות ואסמסים.
וכך, אני מוצאת את עצמי דובקת כתמיד בנוקיה הישן, הטיפש, והפשוט שלי. כזה שאף אחד לא יטרח אפילו לגנוב לך כי זה לא שווה את הטרחה. אני רחוקה מלהיות המאושר באדם, אבל אני מבינה יותר מתמיד את הסנדלר היחף והבחירות שלו.
כשהייתי בחנות הסלולרי, נכנסה אישה שרצתה לקנות אייפון חדש, עכשיו ומהר, ודחוף דחוף, בתשלומים, אבל בבקשה אם אפשר, אני אתן לך חלק מזומן עכשיו, ואת היתרה באשראי, אבל אם אתה יכול בבקשה שהאשראי יעבור רק עוד שבועיים כי רק אז יכנס לי הכסף. לא הבנתי בדיוק מה כל הלחץ שיהיה לה אייפון עכשיו והיום, ואז היא אמרה שפשוט זה ליומולדת שלו. אני לא יודעת אם הוא זה הילד או בן הזוג שלה, אבל צר היה לי עליה, שהיא כבר מוציאה את הכסף שעדיין אין לה בכלל, אלפי שקלים, על מכשיר סלולרי. זה האוכל לנשמה של הדור הזה, לפחות לאחוזים הבודדים באוכלוסית העולם שהם מזליסטים מספיק לגדול בעולם ה"מפותח". אנשים עובדים בזעת אפם בשביל עוד מוצר צריכה שתוך שנה כבר לא יהיה מפותח מספיק כי הטכנולוגיה שלנו רצה כל כך מהר…
אז אחרי כל זה, אני אומרת: בואו נתפנק במליון הכוכבים שהיקום מספק לנו חינם אין כסף. ובעודי אומרת זאת, אני הולכת לישון בתוך חדרי במיטתי מתחת לקורת הגג ולא מתחת לכוכבים, כי להקים את עצמי כעצמאית אומר בעצם שאני עובדת כל כך, שאין לי זמן לצאת אל הטבע או ללכת אל הנחל להשתכשך במימיו.
טוב נו, לפחות האייפד יכול להראות לי תמונה של נחל על מסך רטינה איכותי.