עכשיו הוא הזמן
בסוף השבוע השתרעתי באולם למדיטציה של 3 שעות. במהלך המסע הארוך למדי בתוך גופי, שנמשך ונמשך דרך תקופות שונות בממלכות שאת רובן שאני כבר לא יכולה לזכור / להעלות איתי חזרה למצב התודעתי היום-יומי והרגיל, ראיתי חזיון של עמק הירדן במבט ציפור בואך צומת בית הערבה צפונה, לכיוון בית שאן ובהמשכה הכנרת והגליל העליון. בדרך כלל רוב מה שעובר עלי במסע תוך כדי המדיטציה לא מגיע איתי חזרה כשאני מסיימת את המדיטציה ופונה לסדר יומי, אך חזיון זה היה כל כך משמעותי שהוא הצליח לעבור את הסף הזה שבין שתי התודעות הכל כך שונות. התמונה שנשקפה לפני, של המדבר הלבן הזה, הגיעה עם ידיעה: שהעמק הזה ישאר כמות שהוא. כפי שהוא, כלומר ברובו שומם ולא מיושב (הוא אכן מיושב, אך בדלילות).
זו לי לא הפעם הראשונה בשבוע האחרון שישימון זה עולה מול עוני במהלך מדיטציה, בדיוק מאותה נקודת מבט, כאילו אני שם אבל רואה מלמעלה. אך בפעמים קודמות היא חלפה די מהר והפעם, התמונה נמשכה ולוותה עמה הרגשה חזקה, שמקום זה בלבד, רק ציה שוממת זו תראה ותרגיש אותו הדבר. המדבר הלבן הזה, יחד עם ים המלח והאדמה הסובבת אותו, חמה וכמעט חרוכה מחומה של השמש הקופחת ובוהקת, צרובה ממלח ומלהט. אך כל השאר, של העבר שחוויתי רגשית במקומות גשמיים בארץ ה”קדושה” הזו, פסק לנצח.
והתמונה התחלפה והחליפה עצמה בחזיונות של מקומות שקרובים לליבי וזכורים לי עם נוסטלגיה ורגשות חזקים. זו היתה אמירה אישית מאוד שהועברה אלי: בין כל הסבל והרחמים העצמיים והכאבים הגופניים שחווית ועברו בתוכך, בין כל אלו, היה יופי כה רב. במדבר של האשרם בדרום, בבתים שהיו לי ליד הנחל בצפון הירוק, בערים הגדולות והשוקקות בהן חייתי, ובמושבים והקיבוצים שהתגוררתי בהם בסוף של שומקום. כל אלו היו, היו ונמוגו, לעולם לא יהיו עוד אותו הדבר, ולעולם לא יהיו עוד בשבילי. כל מקומות אלו היו, רק היו, בלשון עבר ובלי עתיד. הם יעלמו לשינוי וכליה, הדרך בה ידעתיהם תעלם ותגוז.
אך יותר ממקומות אישיים אלו, שהיו חלק מחיי, היתה תחושה גדולה שהכל, הכל יעלם כפי שידעתי אותו, אדמה זו של ישראל כפי שידעתי אותה, הבית הזה כמו שידעתי אותו, הרגשתי אותו, חוויתי אותו. כאילו משהו אפל וסוֹפי מתקרב, מזדחל אלי מאחורי גבי כמו האש ההיא בקארונה (<- לינק לפוסט באנגלית), לאט לאט לוחשת לגחלים. והאנשים, הם לא יודעים, הם לא תופסים בכך, רק חלק, מתי מעט מדי, אולי במקרה חשים שמשהו מוזר מתקרב.
כשהפעמון צלצל לציון סוף הסשן השלישי, נשארתי שכובה על הרצפה, עם עיניים פתוחות, בוהה בקורות העץ של תקרת אולם המדיטציה בעמק הפורטוגזי הירוק, הכל כך שונה מהמדבר שבחזיון. דמעות זלגו במורד עיני, היות וידעתי שכמה שלא ארצה להכיר בכך, ועצוב ככל שיהיה, זוהי אמת משמעותית ממעמקים. זו לא היתה רק מחשבה חולפת או הגיג של מה בכך, רק תמונה מתוך דעת מוסחת, או פחד, או מחשבה באסמפיה. זה היה חזון פנימי מהותי ממעמקי גופי, ידיעה.
ונזכרתי במשפחה ובחברות/ים שלי ובכל חיי אשר ידעתי בישראל, חיים את חייהם במקום הזה, אשר נדון לכליה. וכאבתי על כל מה שהיה, וכבר עכשיו בשבילי- כפי שנתוודתי רק עתה- נגוז. ומעבר לכך, היה זה כמו להתאבל על כל הקשרים שלי לאדמה למודת המלחמות הזו, המדממת ומתבוססת בדמה, בדמה ובדמי בני האנוש שנספגים אליה. “וְגַם-אַתְּ בּוֹשִׁי וּשְׂאִי כְלִמָּתֵךְ” אומר הנביא לך ירושלים, אומר וקורא לך זונה, וחרון אפו עליך שאת “פוסקת את רגליך לכל עבר”. ומאשים אותך כאישה, בעולם של גברים, שאסור שתגלי ערוותך, שבדמייך חיי מבחינתו זה לכסות את ערותך ולתת נזם עבדות לאפך. ואנחנו חושבות שזה כבר תם, תם ונשלם ונגמר ונגוז, האדנות הזו על חצי מהאוכלוסיה, העולם האלים, שופך הדמים, הרוגם, השורף, השופט, המשפיט, המפשיט, האונס, הזועם. בדמיי, בדמיי לא אתן. בדמיי לא אאמין לאל זועם שכזה, לדת זועמת שכזו. ולא עבדתי קשה מספיק לחפור החוצה את כל הזעם שנכלא והתגלה בבטני? ולא כאבתי מספיק להשיל כעס שהצטבר בבטני?
לא, לא היתה זו תמונה של מה בכך. היה זה כאבלותי על כל קשריי לארץ זו. ולא רק לאנשים, מקומות וחללים (חללי חדרים וחללי מתים), אלה לכל שקרה אותי, לכל הרגשות, העבר וההיסטוריה שלי באדמה ההיא. ואפילו מעבר לכך, היה זה במידה כלשהי הכרתי בכך שהרגע נאמר לי שהותרתי בזאת, הופרדתי בזאת, מהתרבות ההיא, ממורשת האבות, מהחוקים והמצוות, מהאבות הקדמונים המשוגעים והזועמים שחרון אף כה רב להם ועדיין לא למדו הם עדנה, ועדיין לא למדו הם חמלה, ועדיין לא למדו הם שכעס הוא לא הרגש היחיד בקשת הרגשות האנושית. הותרתי בזאת, מותרת, שהקשרים לכל אלה, ברמה מסוימת, פסקו.
יצאתי את האולם, לראשונה בחיי- חשה בצורך להודות למקום בקידה קטנה. ועליתי על המרפסת של הבית הגדול, וצפיתי בעמק הפורטוגזי ממבט על, והרגשתי שארץ זו, עם האדמה והצמחים וניחוחות הצמחים הדומים כל כך לישראל, היא הכי קרוב שאי פעם יהיה לארץ שפעם ידעתי, ומעכשיו בשבילי- לא קיימת בצורה ההיא יותר. לא משום שאני מתכוונת להחליף את ישראל בפורטוגל או מתעתדת להקים את אוהלי התמידי או להעביר את חיי לפורטוגל, לא שאני מתכוונת שפורטוגל תהיה ביתי. רק כעובדת חיים- שזה הכי קרוב למה שהיה פעם ולא יהיה יותר לעולם.
וכשנכנסתי לבית הגדול, ניסיתי להסביר את שראיתי וחשתי והרגשתי לחברת קהילה, שאמרה שהיא מקבלת צמרמורת בשמעה את מילותי. אמרתי “היה זה בצורה כלשהי כמו renunciation”, כאילו אני מוותרת על כל עברי וקשריי לאדמה זו. היא שאלה “את מתכוונת, כאילו את רוצה to renounciate?”, ואני השבתי “לא, לא כאילו אני רוצה, היתה זו ידיעה מורגשת כאילו זה משהו שכבר קרה. כאילו הרגע נאמרתי שאני כבר ביצעתי זאת”.
וכך, עם הרגשה זו הגיע בהילות גדולה- כי הזמן מתקתק לתומו. ואינני יכולה לבזבז, שום רגע יקר של חיי, ב-להיות, או בעשיה, שאיננה חלק מהדרך. שכל זה היה ותם, וכל שנותר כעת, היא העבודה הפנימית. בהיותי כאן בפורטוגל בקרב קהילה שאני לא מתחברת לגמרי לתרגול שבה, הבנתי עד כמה מהותי וחשוב זה להיות, לחיות, בעבודה פנימית שהגוף הרגשות והמיינד שלי מתחברים אליהם לגמרי ובכל כולי. כי, מה עוד נותר לי עכשיו להתחבר אליו? כל המיתרים לקשרי העבר של נותקו והתנתקו. הקשר היחיד שנותר הוא לעבודה הפנימית.
להלך בכל מהותי על הדרך, זה להכיר בכך שזו העשיה החשובה ביותר שאני יכולה להיות בה. להתחייב אליה מרצון. להיות בכל היותי בעבודה הפנימית, זה להבין שלמרות שישנן דרכים רבות, לבריות רבות, וכולן תקפות, ישנה דרך אחת שבה בחרתי ללכת, ודרוש מיקוד מסוים, התכווננות, פיקוס, ודרושה אמונה, אמון טוטאלי, ונכונות חסרת תקדים לראות את הנכון כשהוא מגיע, להיישיר מבט לאמת, אפילו אם היא כואבת ולא בדיוק נעימה לחזיון.
כי מי היתה רוצה לראות מדבר שומם כאפשרות היחידה שתשרוד את הכליה? ומי היתה רוצה להכיר בכך שמולדתה תחדול להיות בדרך בה תמיד ידעה אותה? ומי היתה רוצה לקבל בכך שכל, כל עברה, תם, נעלם, מבלי שוב?
אך לבטוח, זה לבטוח באמת שקורנת מתבונתו של הגוף. והאמת היא, לשחרר את החלומות באסמפיה והדמיונות הורודים של מכונת המחשבות שבראש. ולהיות מוכנה להכיר במסר שנמצא עמוק עמוק בפנים. במסר מהמדבר, במסר מהלב, במסרים שיושבים עמוק עמוק בבטן, במעיים ובחזה. שמהדהדים אלי עמוק מבורות הייאוש, לוחשים לי מבין חולות הציה. ועולם החלומות האמיתי, הוא לא זה שיושב למעלה בין מחשבות הראש, אלה למטה במעמקי תחושת הבטן, בזרמים התחתיים של האנרגיה המעודנת שבגופי.
ולבטוח, זה לבטוח שהעבר עבר, העתיד לעולם לא יקום להתעתד, רק ההווה הוא הזמן לעשות את העבודה הפנימית, רק עכשיו הוא הזמן לעבוד, רק כעת הוא הזמן להיות בעבודה. עכשיו הוא הזמן היחידי להיות בו, מאוחר יותר לעולם לא יהיה, מחר לעולם לא יגיע. ולא מתוך ראיית עולם דטרמיניסטית, רואה שחורות ומדוכאת, רק מתוך הבנה שאין “מאוחר יותר” לדחות את ה”להיות אני” אליו, אין “מאוחר יותר” להאמין שמה שאני חושקת בו יתגשם. להבין, שעכשיו הוא הזמן היחידי לעשות את העבודה, עכשיו הוא הזמן היחידי לנקות את המכונה, עכשיו הוא הזמן היחידי להסיר את השכבות של ההתניות והאמונות המגבילות והטאבואים התרבותיים. עכשיו הוא הזמן היחידי להשיל את העבר ואת העתיד. עכשיו הוא הזמן היחידי להיות.