חצי שעת הליכה לתוך המדבר. שקט מופתי. גזרי עץ שיטה אכולי זמן ורוחות. שמש מתאבדת לתוך ההרים, דמדומים של אדום וכתום. אני מסתכלת לאופק. כל השמיים ענני מלחמה. רעמים. פתאום אני קולטת ברק מאחורי האשרם הרחוק. ועוד אחד. טוב, אולי כדאי לחזור לאשרם- לא גאוני להיות באמצע מדבר שומם בסופת ברקים. פוסעת מהר חזרה. שלא יתפוס אותי אחד. עוד רעמים. הלב דופק. עוד ברקים. אנדרנלין. סכנה. סכנה. רצה. מגיעה. בחוץ דרי האשרם מייללים שמחת סופה. מופע ברקים בשמיים. סופת חול באה מרחוק. רואים את הענן מתקרב. הוא מגיע אלינו. החול מכסה את הכל. אין עצים, אין הרים, אין מדבר. רק חול ורוח וחול. מטפטף. שקיות ניילון עפות אל המדבר. חוזרים לאשרם. הטפטוף הופך לגשם. הרוח רועשת. אנחנו עולים על הבמה של הבודהה הול, עוד מיושבי האשרם מצטרפים בצהלות. אנחנו מקרקרים מגעגעים וצועקים למדבר. גשם כבד, כולנו מים, כולנו רטובים. רשת הצל של הבודהה הול מתעקלת כמו גלים של ים. ברד. אופוריה. טירוף חושים. לאט לאט הגשם נפסק. נכנסת למקלחת החמה עם הבגדים הרטובים עלי. יוצאת ממנה, מגלה שרוב החפצים שלי שהיו בזולה נרטבו. הספרים והבגדים ושק השינה. טוב נו, היה שווה את החוויה. עולים לאוטו, יוצאים לראות שטפון. עוצרים איפה שניידת המשטרה חוסמת את הכביש. יורדים מהאוטו, עוברים רגלית. כל הכביש מים. נהר על הכביש. רכב שחלם סטה מהמסלול וירד מהכביש, תקוע בתוך הנחל. האדמה הזאת שצחיחה תמיד הפכה להיות גוש גדול של מים זורמים. השטפון הראשון בחיי. בחיי, כמה מים במדבר הזה. 10 דקות של גשם ופתאום הכל מוצף.