קטגוריה: Uncategorized

עכשיו הוא הזמן

בסוף השבוע השתרעתי באולם למדיטציה של 3 שעות. במהלך המסע הארוך למדי בתוך גופי, שנמשך ונמשך דרך תקופות שונות בממלכות שאת רובן שאני כבר לא יכולה לזכור / להעלות איתי חזרה למצב התודעתי היום-יומי והרגיל, ראיתי חזיון של עמק הירדן במבט ציפור בואך צומת בית הערבה צפונה, לכיוון בית שאן ובהמשכה הכנרת והגליל העליון. בדרך כלל רוב מה שעובר עלי במסע תוך כדי המדיטציה לא מגיע איתי חזרה כשאני מסיימת את המדיטציה ופונה לסדר יומי, אך חזיון זה היה כל כך משמעותי שהוא הצליח לעבור את הסף הזה שבין שתי התודעות הכל כך שונות. התמונה שנשקפה לפני, של המדבר הלבן הזה, הגיעה עם ידיעה: שהעמק הזה ישאר כמות שהוא. כפי שהוא, כלומר ברובו שומם ולא מיושב (הוא אכן מיושב, אך בדלילות).

זו לי לא הפעם הראשונה בשבוע האחרון שישימון זה עולה מול עוני במהלך מדיטציה, בדיוק מאותה נקודת מבט, כאילו אני שם אבל רואה מלמעלה. אך בפעמים קודמות היא חלפה די מהר והפעם, התמונה נמשכה ולוותה עמה הרגשה חזקה, שמקום זה בלבד, רק ציה שוממת זו תראה ותרגיש אותו הדבר. המדבר הלבן הזה, יחד עם ים המלח והאדמה הסובבת אותו, חמה וכמעט חרוכה מחומה של השמש הקופחת ובוהקת, צרובה ממלח ומלהט. אך כל השאר, של העבר שחוויתי רגשית במקומות גשמיים בארץ ה”קדושה” הזו, פסק לנצח.

להמשיך לקרוא מסרים מהמדבר

או: לעבוד עם אני קטנה ומפוחדת

לוחמת האמת מבינה שאויבים במציאות החיצונית, הם כולם השתקפויות של תכונות אישיות, תבניות פסיכולוגיות אוטומטיות ואסירי-מרתף מודחקים שלא ניתנה להם זכות הקיום וההתבטאות. אמנית לחימה אמיתית, בעצם לא מתעסקת באומנות הלחימה אלא באומנות שלוות המחשבה.

כדי להחלים, בגוף, בנפש ובמחשבות, אני מוצאת שעלי לאמץ לתוכי חמלה כלפי עצמי. חמלה עצמית, במקום רחמים עצמיים. חמלה היא להתייחס לעצמי בעדינות ולנסות להפסיק עם השיפוט העצמי הבלתי פוסק. במקום הרחמים העצמיים שמנגנים “אוי כואב לי אני מסכנה”. קודם חמלה כלפי עצמי, ואז מתוך ההבנה שאני מורכבת מהרבה עצמיים קטנים- חמלה כלפי כל אלו. ורק אחרי כל אלו, אני יכולה לחמול על האחר. חמלה אמיתית אל האחר, חייבת לכלול חמלה אל עצמי קודם.

להמשיך לקרוא תפילת הלוחמת

לפני שנתיים נפרדתי מהנחל שבקרבו גרתי, אכלתי פטריות לראשונה בחיי, מצאתי ואיבדתי אהבה, התחלתי והפסקתי ללמוד באקדמיה בכיתי ושמחתי לא אחת. אז יצאתי לפגוש מוֹרֶה ומצאתי מוֹרָה. עקבתי ללמוד ממנה במדינות העולם. מצאתי שהמוֹרֶה הכי גדול שלי הוא הגוף שלי, והמוֹרָה הכי גדולה שלי היא הרחם והקיבה. כי אליה מגיע הכל ובה נאצר ונעצר הכל- כל הרגשות שבזמנו לא יכלתי לתת להם ביטוי, כל הכאבים וגם כל השמחות נעצרו שם, כי הם פשוט נעצרו. מצאתי שלמצוא דרך לשמחה זה לתת לכל שנצבר שם במשך שנים לצאת, זה למתוח את הגוף שהתכווץ, זה למתוח את הגידים שנרתעו, זה למתוח את השרירים ששכחו, שכחו איך לעמוד זקוף למול הכבידה. הם שכחו אבל הבטן זוכרת, היא זוכרת את כל שנשכח, את כל שהודחק, את כל שהושם שם למצוא את דרכו החוצה בעתיד. אז העתיד הזה הגיע ועכשיו הוא ההווה, ואיכשהו שנתיים אחרי הנחל הזה הגיע הזמן לפגוש באהבה הישנה ההיא, בצפון אבל של מדינה אחרת, את אותה אהבה אבל אני כבר אחרת.

להמשיך לקרוא מצמוץ של עפעף, רפרוף של כנף

״הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות היא קו ישר״. כשהייתי בכיתה ט׳ בתוך האינדוקרינציה של מערכת ה״חינוך״- קניתי את ההצהרה הזו. היום אני מטילה בה ספק. וכמו קרני האור, גם לנו בני האדם הדרך הקצרה ביותר מושפעת לא רק מאורך הקו אלא גם ממקדם השבירה.

להמשיך לקרוא הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות היא לא בהכרח קו ישר

את תיכף שם, היא אומרת,
לא להתייאש
עוד תגיעי אם תמשיכי ללכת בדרך

את תיכף שם, היא אומרת,
גם אם מעייף
להתכווץ ולכאוב ולהתכווץ

את תיכף שם, היא חוזרת
גם אם ניסית כבר מליון דרכים
לשכוח ולזכור ולשכוח שוב
לקוות להאמין שמצאת לרגע ולשקוע שוב

להמשיך לקרוא את תיכף שם

הבית של ההורים שלי, איתם אני מתגוררת כעת נמצא בקומה 5.5, ולפני כמה ימים החלטתי שבהפסקה של כמה דקות שאני עושה כל שעה מהישיבה מול המחשב בעבודה, אני ארד עד למטה ברגל ואעלה חזרה, כי הגוף של סטטי מדי בכל הישיבה הזאת. אז אני יורדת במדרגות, וכשאני מגיעה למטה אני רואה אור יום ומחוץ לבניין עלים של העצים לוחשים לרוח קלה שנשבה דרכם, החוץ קרא לי, אז החלטתי לעשות סיבוב מסביב לבניין. אני יוצאת החוצה וחווה את המבחוץ (ששונה כל כך מהבפנים שאני בו רוב היום), ונזכרת שאני לרוב שוכחת. אני מקיפה את הבניין, נכנסת חזרה דרך הדלת, פותחת את דלת המעלית, לוחצת על הכפתור של קומה 6, מגיעה לקומה האחרונה, יורדת את גרם המדרגות לקומה 5.5 של בית הורי, מוציאה את המפתחות מהכיס, עומדת להכניס אותם לחור ו…

להמשיך לקרוא זכרון ושכחה

איך אני אמורה למצוא חריץ בין החרכים, כשהילדות שלי היא חומה בצורה, לא, לא חומה אפילו, כספת נעולה על מנעול ובריח, תיבת פנדורה. איך אני אמורה למצוא חריץ בין החרכים, כשאין חרכים, או חריץ, והילדות שלי בכללותה מנועה ממני, חסומה ממני, נשכחה.

להמשיך לקרוא חריץ בין החרכים

״מה הדבר שאת הכי רוצה?״, הוא שאל אותי, ״לחוות את הגוף שלי לא רק דרך כאב״, אני עונה.

לא זוגיות (הרי זו באה והולכת), לא אהבה (הרי חוויתי זאת ואני חווה זאת סביבי כל הזמן), לא כסף (גם הוא בא והולך ומתגלגל וחוזר), לא חופש (הרי גם ככה הבנתי שגם בחופשה אין באמת חופש אמיתי מהתבניות, המסגרות והקולות הפנימיים של הדיקטטור הפנימי שבראש), לא פיסת אדמה (כי למדתי שבשביל להשתרש לא באמת צריך מקום קבוע בקרקע- ההשתרשות היא מתוך הגוף פנימה), לא לטייל (החיים שלי, בין אם אני רוצה זאת או לא, הם נדודים עד שאמצא את מה שלא ידעתי כלל שאני מחפשת, וגם אחרי שמצאתי את זו המורה, עדיין המסע לא הושלם). רק חוויה של הגוף הפיסי שלי שלא רק דרך כאב. זה מה שהכי מעסיק אותי כעת.

להמשיך לקרוא מה את הכי רוצה?

מתחת לרבדים של הפרחים שוכב עוד רובד
רובד בתוך רובד הם שוכנים
עמוק לאדמה חקרתי
למטה לנבכי השורשים

מתחת לקשיות של הכאב שוכן עוד רובד
גל בתוך גל הם שכובים
ובתוך הכאב זו רק אנרגיה
תקועה וחסומה מבפנים

להמשיך לקרוא רבדים