שיר בשתי קולות
דעת הלך אל העדן
הביא איתו פרח לבן
ואני לא יודעת מדוע
ומהי הדרך לגן
קטגוריה: Uncategorized
מחשבות על השנה שחלפה
אז מה השתנה השנה? אילו מסגרות שמטתי מעלי, איזו הגדרות בחרתי להשיל, כמה הצלחתי לקלף מהקופסא הזאת שנקראת אגו ומגדירה את עצמי?
השלתי מעלי את האמונה שמדיסין שאצרוך, שאוכל מסוים שאבחר לצרוך או לא לצרוך, שדיאטה צמחונית, או טבעונית, או טבעונאית, או ללא בשר, או ללא חלב וביצים, או רואופודית, או 80/10/10, או כל דיאטה מסוימת שאנסה, או שבכלל כל חומר שאכניס או לא אכניס לגוף שלי, יוכלו לרפא אותי. (לא שאני מזלזלת בכל אלו, ואני יודעת מהיכרות אישית אנשים שמשהו מכל אלה עזר להם מאוד, אבל מה לעשות, לי זה לא)
הגיגי יום הזכרון
לפני שלוש שנים ביום הכבד הזה בדיוק פגשתי את סבתא לראשונה, מסביב למדורה בשדה של חווה. היא הוציאה מבין עיני ומנבכי נפשי דמעות שהיו עצורות שם עשור שלם לפחות. היא פירקה מעלי לראשונה את הקליפות ולימדה אותי לפתוח את הלב, לאהבה ולכאב.
הייתי רוצה לחשוב עליה ועל השיעורים שלה ושלי, הייתי רוצה לזכור אותה ואת המסע ואת הדרך. ואילו מן השאר שהמדינה הדמגוגית הזו מצווה עלינו לזכור לעד, הייתי מעדיפה דווקא להרפות. תנו לגנרלים של הגולגלות, לפוליטיקאים של החליפות, לאנשי התשקורת ללהג כרצונם. הזכרון הזה שלהם, על מלחמה תמידית ושכול נצחי- בתוכי לא יקום ולא יהיה. ואילו הזכרון אל הקמאי והאמיתי שמדבר מן הלב לא יפוג מעולם.
הרפתקאות בארץ המציאות (האחרת)
או- דרך החרכים
פרק מי-יודע-כמה: חוויה של מוות
בואו נודה על העובדות: זה כמעט שני עשורים שאני סובלת עד מאוד מכאבי מחזור משתקים, ומזה קצת יותר מעשור ממיגרנות בתדירות משתנה. עושה רושם שחומרת המצב לא משתפרת עם השנים, למרות נסיונות רבים אצל אינספור מטפלים אלטרנטיביים מסוגים שונים ומעט ביקורים אצל אלה המתקראים רופאים, להפך, לעתים נראה היה שהמצב רק מחמיר.
הגיגים של יורה
חורף ראשון בתזונה פירותנית, אני מתעוררת לפנות בוקר מקולו של היורה מטפטף על אדמת העמק. הטעמים והריחות משתנים לי אל מול העיניים ממש- אני יכולה להריח את האדמה הרטובה דרך הוילון הסגור ממקום שכבי על מזרון רצפת החדר. האם הגיע הזמן להעלות את יצועי על פלטת עץ מוגבהת? האם יהיה לי קר מדי? איך אשרוד את הקור של הצפון מבלי מרק או אוכל חם לנשמה?
הריחות והטעמים נפתחים. מנגו נהיה לי פתאום טעים, אני שמחה על הקיט והקנט של סוף העונה. סלט מתובל נהיה מלוח הרבה יותר מדי וחמוץ הרבה יותר מדי. והפירות נהיים לי מתוקים קצת יותר מדי. אני מוצאת עצמי מערבבת אותם עם ים של נבטים מהחווה וחסה ולשם שינוי, אחרי חודשיים ימים, נהנית.
משחק
שפע. מעצים. ג'ה בלס. מודעות. סדנה. מדיטציה. טנטרה. הודו. היפי. זולה. נחל. מדיסין. סבא. סבתא. ילדים. מעגל שירה. תהליך. נוודות. נסיעה. טיסה. בריחה. חזרה. התמרה. העצמה נשית. מעגל נשים. מעגל גברים. חומריות רוחנית. אושו. בודהה. פארווטי. אום. מנטרה. צ'פטי. צ'י. צ'ילום. ריינבוו. קראוון. בודהיזם. שיווה. שנטי. יוגה. דיקור סיני. מסג' תאילנדי. אשרם. להמשיך לקרוא משחק
מליון כוכבים
ראיתי היום פרסומת בגן לאומי חורשת טל: "למה להתפשר על 5 כוכבים כשאפשר להתפנק במליון". באמת אפשר להתפנק במליון כוכבים כשישנים תחת כיפת השמיים, מה שגרם לי לתהות- אולי הסנדל בכלל רוצה ללכת יחף. ואולי סנדלר יחפן הוא המאושר באדם, כי הוא בוחר שלא לבחור במוצר מתוך בחירה, ולא מתוך חוסר.
אני בשלב מוזר בחיי בו חדר העבודה שלי מלא פתאום במכשירים ניידים "טוב אוף דה טופ" של האיכות הסלולרית, עם מסכי רטינה וכל מיני מיתוגים ושמות מפוצצים שאמורים לגרום לך לרכוש פלאפון במאות אם לא אלפי שקלים. והוא באמת די נוח ומאוד איכותי, איכות התמונות של המצלמה מעולה, המסך חד וצבעוני ומושך, אבל מכל הדברים האלה הוא הכי פחות נוח לדבר שהוא מיועד לשמו: שיחות ואסמסים.
הגיגי כותל
אני כבר יותר משנה מסתובבת עם התחושה הזו שלא יכולה להרפות ממני, מה כבר עשה העם היהודי שהוא זכה לכזו קארמה, להיות מסולק מהאדמה שלו לאלפי שנים, ושהעיר העתיקה וה"קדושה" של ירושלים, עיר מולדתי בה גדלתי והתחנכתי, מלאה בכנסיות נוצצות ועומדות על תלן, במסגדים ותפילות של דתות שונות, אבל מהמקדש המפואר והגדול של האבות הקדמונים שלי נשאר רק שבר, אפילו לא מהקיר שלו אלא מהחומה החיצונית שעטפה אותו.
אני כבר יותר מ-20 שנה מסתובבת עם החור הגדול הזה בלב, שכשהייתי בכיתה ד' ושמו סידור בידי, פתחתי אותו וקראתי את המילים הבאות: "ברוך שלא עשני אישה". מאז ומעולם לא אהבתי במיוחד ללכת לכותל, ועד היום זה כך. אני מגיעה לשם ומוצאת איזה קיר עלוב, עם מחיצה חצופה וחלוקה לא צודקת שמדגימה לי לצערי, ממש מול עיני ובדיוק איך מתחלק מאזן הכוחות בעולם שבו גדלתי ובו אני חייה, למרות שהמדינה שלי לכאורה מדינת עולם מתקדם, ולמרות שאנחנו לכאורה מדינה מערבית נאורה: אבל אין איך להתחמק מזה- הגברים זכו בחלק הארי של המחיצה והנשים נדחקו לפינה קטנה.יש משהו מעציב שגברים שמתנדנדים ומתפללים, אוחזים סידור ביד אחד ומיידים כדורי שלג על הנשים ביד השניה. יש משהו מעציב בכך שהם חושבים שאסור לאישה להשמיע קולה ושהתפילה, הסידור, ספר התורה והאלוהים הוא שלהם, והוא גבר, והוא מדבר ומתייחס ופונה כגבר, וכל התורה שגדלתי עליה מלאה בגברים, בסיפורים של גברים ועל מלחמות ומוות.
להמשיך לקרוא הגיגי כותל
על האנומליה של המים, בחירת מילים וקדושה
אני מתבוננת על הדרך בה המדע בוחר להגדיר תופעות. המילים בהן אנו בוחרים להשתמש, הן אלה שיוצרות את המושג. מים, לדוגמא, הם החומר היחיד שמתרחב בנפחו כאשר הוא קופא. קוראים לזה "האנומליה של המים"- האי- נורמליות של המים.
במקום לקרוא לזה- המיוחדות של המים, אנו מתייחסים אל זה כחריגה מהנורמל, כאילו הנורמל הוא משהו שצריך לשאוף אליו.
שטפון
חצי שעת הליכה לתוך המדבר. שקט מופתי. גזרי עץ שיטה אכולי זמן ורוחות. שמש מתאבדת לתוך ההרים, דמדומים של אדום וכתום. אני מסתכלת לאופק. כל השמיים ענני מלחמה. רעמים. פתאום אני קולטת ברק מאחורי האשרם הרחוק. ועוד אחד. טוב, אולי כדאי לחזור לאשרם- לא גאוני להיות באמצע מדבר שומם בסופת ברקים. פוסעת מהר חזרה. שלא יתפוס אותי אחד. עוד רעמים. הלב דופק. עוד ברקים. אנדרנלין. סכנה. סכנה. רצה. מגיעה. בחוץ דרי האשרם מייללים שמחת סופה. מופע ברקים בשמיים. סופת חול באה מרחוק. רואים את הענן מתקרב. הוא מגיע אלינו. החול מכסה את הכל. אין עצים, אין הרים, אין מדבר. רק חול ורוח וחול. מטפטף. שקיות ניילון עפות אל המדבר. חוזרים לאשרם. הטפטוף הופך לגשם. הרוח רועשת. אנחנו עולים על הבמה של הבודהה הול, עוד מיושבי האשרם מצטרפים בצהלות. אנחנו מקרקרים מגעגעים וצועקים למדבר. גשם כבד, כולנו מים, כולנו רטובים. רשת הצל של הבודהה הול מתעקלת כמו גלים של ים. ברד. אופוריה. טירוף חושים. לאט לאט הגשם נפסק. נכנסת למקלחת החמה עם הבגדים הרטובים עלי. יוצאת ממנה, מגלה שרוב החפצים שלי שהיו בזולה נרטבו. הספרים והבגדים ושק השינה. טוב נו, היה שווה את החוויה. עולים לאוטו, יוצאים לראות שטפון. עוצרים איפה שניידת המשטרה חוסמת את הכביש. יורדים מהאוטו, עוברים רגלית. כל הכביש מים. נהר על הכביש. רכב שחלם סטה מהמסלול וירד מהכביש, תקוע בתוך הנחל. האדמה הזאת שצחיחה תמיד הפכה להיות גוש גדול של מים זורמים. השטפון הראשון בחיי. בחיי, כמה מים במדבר הזה. 10 דקות של גשם ופתאום הכל מוצף.