יותר מכל, זכורים לי רגעי החוף של תחילת טיולי במנקורה. היה זה לפני 8 חודשים, אך אני, שכחנית סטלנית שכמותי, עדיין זוכרת. היינו הולכים על החוף יחפים ומעושנים בשמש הצהריים, ומוצאים אוצרות שגלי הים הושיטו לנו. היו שם הרבה קסמים. דייג שעמד בקצה הגלים ותפס תמנון עם חכה מאולתרת, מחוט שהחזיק בידו ולו קרס בצד השני. חיות ויצורי ים בין הסלעים. שאגת הגלים בהתנפצם על הסלעים והבריכות הקטנות של המים שנוצרו וסרטנים חמודים רצים בתוכן. שיחקתי איתם תופסת על החול, הם בורחים מגומה לגומה שחפרו בו ואני קופצת אליהם ומהם בפחד ובנסיון משעשע לתפסם.
היינו משוטטים על החוף ואוספים צדפות מקסימות מהמים. קרני השמש נשברו עליהן במליון צבעי הקשת, וקרביהן נצצו ורוד-כחול-ירוק של פנינה. הן היו מאורכות ומספיק גדולות – פשוט אידיאלי בתור מאפרה מאולתרת, טבעית, יחפה- כמונו על החוף.
